חיים היה הצעיר מבין ילדיהם של אפרים פישל וטובה (לבית שטיך). אפרים היה פעיל בארגונים יהודיים בעירו, הרוביישוב, בשנות ה-30 של המאה ה-20, כולל קרן היסוד, והיה חבר במועצת המנהלים של בית היתומים היהודי בעיר.
מצד אמו, חיים היה נכדו של מנחם מנדל שטיך ואשתו פסיה. המשפחה הייתה מסורתית ודתית. מנחם היה יצואן דגנים מצליח מאוד.
מצד אביו, חיים היה נכדו של נח ורבקה זילברשטיין. נח ורבקה היו יהודים חילונים. נח עסק בסחר בעצים ולצורך עסקיו נסע ברחבי אירופה.
חיים היה קרוב מאוד לאחיו הבכור משה (מוניק) ולאחיו האמצעי אברהם (אברמק).
האנטישמיות הייתה נפוצה מאוד בפולין, ולכן הוריו של חיים הפצירו באחיו המבוגר ממנו, אברהם לעזוב את פולין. בשנת 1934, בגיל 20, היגר אברהם לפלשתינה. משה, האח הבכור, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת ורשה, עבר לאזור ההרים צ'קוצ'ינק, שם עבד כמורה למתמטיקה. בשנת 1937, בגיל 25, נפטר משה מהתקף לב פתאומי.
בעקבות מותו של משה, אברהם שב לבקר את משפחתו וניסה להביא את הוריו ואת חיים לארץ ישראל, אך לא הצליח עקב מגבלות ההגירה שהטילו הבריטים. אברהם חזר לפלשתינה ולא ראה עוד את הוריו, שכן הם נספו בשואה.
חיים היה תלמיד טוב וסיים את לימודיו בתיכון בהרוביישוב בשנת 1934 ולאחר מכן, החל לעבוד עם אביו, שהיה בעל עסק מצליח לייצוא דגנים. חיים לא יכול היה להמשיך את לימודיו בוורשה בגלל האנטישמיות.
חיים שהיה צעיר גבוה, אתלטי ויפה תואר, היה מאוד פופולרי בקרב הבנות בגילו. הוא אהב לשחות, לדוג, להחליק על הקרח, לשוט בקיאקים ולשחק כדורעף.
בסתיו 1939, פלש הצבא הגרמני לפולין. במהלך תקופה זו הוקם גטו יהודי בעיירה, ויהודים נאלצו לעבוד בעבודות כפייה. באותה תקופה ברח חיים לאיזורים שהיו בשליטת רוסיה. הוא חזר להורביישוב כדי לנסות לעזור להוריו ולמשפחתו להימלט, אך לא הצליח. עד סתיו 1942, החליטו הנאצים לחסל את כל יהודי הורביישוב. אביו של חיים, אפרים, נדרש לספק רשימה של יהודים לגסטפו. אפרים סירב לשתף פעולה ונרצח במקום. אמו של חיים הסתתרה בבית של משפחה נוצרית, אך לבסוף הוסגרה ונרצחה אף היא בהרוביישוב. אלפי יהודים מהעיירה נשלחו לתאי הגזים בסוביבור, ואחרים רבים נרצחו בהרוביישוב עצמה. חיים ואשתו מירקה ברחו והסתתרו ביערות, אך נתפסו על ידי כוחות האס-אס. מירקה, יחד עם יהודים רבים מהעיירה, הועלתה על ספינה בנהר הבוג אותה הטביעו הנאצים וכל מי שנמצא על ספינה זו – טבע למוות.
בסתיו 1942, חיים וחברו לייבלה ברנשטיין נשלחו במשלוחים למחנה עבודות הכפייה בודז'ין. הם נבחרו לעבור הכשרה לעבודה בייצור מטוסים עבור החברה הגרמנית הנקלוורק ונשארו יחד לאורך שארית המלחמה. הצבה זו הייתה מזל גדול עבורם, שכן הם המשיכו לעבוד עבור הנקלוורק ונהנו מהגנה מצידה לאורך כל המלחמה. ההכשרה התקיימה בהאנגרים שהיו שייכים בעבר לצבא הפולני במחנה עבודות הכפייה בודז'ין, והמשיכה במחנה הריכוז בודז'ין ולאחר מכן במיילץ (שלוחה של פלאשוב), שם הוטבע על זרועו של חיים הסימן .KL
Konzentrationslager, משמעות סימן זה היה ראשי תיבות- "מחנה עבודות ריכוז". ההכשרה בוצעה על ידי גרמנים שעבדו בהנקלוורק בגרמניה. הם נלקחו מקווי החזית בצבא כדי להדריך ולפקח על עבודות הכפייה.
העבודה עבור הנקלוורק נמשכה בהאנגרים שנבנו מתחת לאדמה במכרות המלח בוייליצ'קה, שהיו בקרבת קרקוב. עם התקדמות הצבא הרוסי ממזרח, קבוצת הנקלוורק הועברה והמשיכה לעבוד בפלוסנבירג. לאחר מכן, הם הועברו ועבדו בלייטמריץ (סמוך לטרזינשטט), ומשם לדכאו. מאוחר יותר הם עבדו באאוגסבורג, בליאונבורג (סמוך לשטוטגרט), ובסוף בגנקר (שלוחה של פלוסנבירג בבוואריה התחתונה).
בריחה מהנאצים לקראת סוף המלחמה
כאשר הצבאות הרוסי והאמריקאי התקרבו לאזור גנאקר, אנשי ה- אס.אס. הוציאו את האסירים מהמחנה. במהלך אחת העצירות, קבוצה של אסירים יהודים החליטה לנסות ולברוח ליער, ביניהם חיים וחברו לייבלה, שברחו לעבר היער.
רבים מהיהודים שברחו נורו על ידי הגרמנים שפתחו באש לכיוון הנמלטים. קבוצה קטנה שניצלה, מצאה מסתור באסם של משפחה גרמנית.
המשפחה הגרמנית נתנה להם אוכל ומחסה וזאת בתמורה לכך שכשיגיעו האמריקאיים, יספרו היהודים לאמריקאיים על העזרה שהם נתנו לאסירים.
למחרת, חיילים אמריקאים הגיעו לאסם ומצאו את חיים ואת קבוצתו.
לאחר שיחרורו, שיתף חיים פעולה עם ארגון אמריקאי שנתן שירותים אסטרטגיים וקדם לארגון המוכר כיום כ-
, כשעיקר פועלם היה לאתר חיילים נאציים ולהביאם לדין. CIA
בשלב מאוחר יותר, חיים סיים את עבודתו בארגון זה ובחר לעלות לישראל.
לא פעם נשאל חיים כיצד הצליח לשרוד את התנאים הקשים, הזוועות שראה, המחסור במזון והיחס הלא אנושי במחנות הריכוז. חיים סיפר ששרד לא בזכות כוח פיזי, חדות מחשבה או בריאות טובה, אלא פשוט בזכות מזל.
חיים הדגיש כי בלתי אפשרי היה לאסירים לנבא את התנהגותם של שוביהם. היו מקרים שבהם יהודים נרצחו בגלל שהיו חלשים, ולפעמים נרצחו דווקא משום שהיו בכושר פיזי טוב, או כלל ללא הסבר.
במקרה אחד, השומרים הנאצים חילקו את היהודים במחנה הריכוז לשני טורים. איש לא ידע לאן מיועד כל טור. גבר ניגש אל חיים מהטור השני וביקש להחליף איתו מקום כדי שיוכל להיות באותו טור עם אחיו. חיים ,שהבקשה נגעה לליבו, הסכים להחליף. למחרת גילה שכל מי שהיה בטור שממנו יצא, הוצא להורג.
במקרה אחר, קצין אס-אס הצמיד אקדח לראשו של חיים ושאל אותו אם הוא רוצה לחיות או למות. חיים, מותש ומיואש, אמר שלא אכפת לו אם יחיה או ימות. הקצין הכה אותו, אך לא ירה בו. חיים סיפר שהיה בטוח שיוצא להורג, אך מסיבה בלתי מוסברת זה לא קרה.
חיים וקבוצת ניצולים חיו באופן זמני באגנפלדן שבגרמניה לאחר המלחמה. חיים החליט לחזור לעיר הולדתו, הרוביישוב, באמצעות רכבת, כדי לבדוק אם נשאר שם מישהו ממשפחתו. הוא הגיע עד פראג, שם פגש את הנרי אורנשטיין, חבר מעיר הולדתו. הנרי שכנע את חיים שלא להמשיך במסע זה, סיפר לו על הפולנים שהורגים את היהודים החוזרים לבתיהם וכדבריו: לא נותר דבר עבור היהודים בהרוביישוב. חיים החליט לחזור לאגנפלדן לקבוצת הניצולים שהכיר.
כעשרה ימים קודם לכן, החל אחיו אברהם, שהיה רב-סרן בצבא הבריטי, לחפש אחר אחיו, מתוך הרגשה עמוקה, שאחיו, חיים, ניצל והנו בחיים. אברהם ונהגו החזיקו מפה בה סומנו כ-36 מחנות עקורים בגרמניה. הם נסעו יומם וליל ועברו בין המחנות, ושאלו אם מישהו מכיר או שמע על חיים מהרוביישוב. בסופו של דבר, וכנגד כל הסיכויים, מצא אברהם את חיים בבית באגנפלדן.
אברהם היה כה עייף, שברגע שראה את חיים, נשכב על הרצפה ונרדם כל הלילה. חיים בילה את כל הלילה כשהוא מביט באחיו ובוכה משמחה.
חיים סבל ממחלות שונות וזיהומים בחניכיים כתוצאה מהקשיים שעבר בתקופת השואה ובהייתו עובד כפייה במחנות הריכוז. רופא שבדק את חיים אמר לאברהם שחיים זקוק לפניצילין כדי להחלים, תרופה שהיתה נדירה באותם ימים. אברהם לקח את חיים לבית חולים צבאי בריטי לקבלת טיפול, כשחיים לבוש מדי קצין בריטי. לאחר מספר שבועות מצבו של חיים השתפר והוא שוחרר מבית החולים.
אברהם הצליח להבריח את חיים לפלשתינה באמצעות ספינה. לאחר שאברהם שוחרר מהצבא הבריטי, הוא גם חזר לפלשתינה, והשניים הפכו לבלתי נפרדים. אידה וחיים נפגשו באזור חוף, שם אידה "השאילה" את הבירה שלו כחלק ממחווה פלרטטנית. אידה, יחד עם אברהם וחברים ובני משפחה נוספים, עזרו לחיים להסתגל לחיים החדשים ולהתגבר על החוויות הטראומתיות של תקופת המלחמה.
עם הזמן, הצליח חיים להתגבר על המשקעים הקשים, חיים התחתן עם אידה, ולזוג נולד בישראל בנם הראשון, אפרים. ולאחר מספר שנים, בארה"ב נולד בנם – עירא.
אנשים רבים אמרו שחיים היה מיוחד בכך שתמיד נשאר "חיובי ומלא תקווה". הוא היה אדם טוב לב ואופטימי עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ובאופן מדהים שמר על תכונות אלו גם לאחריה.
לאחר 18 שנים בישראל, הוצעה לחיים עבודה בארצות הברית על ידי חברו הקרוב הנרי אורנשטיין.
חיים ואידה התגוררו בניו ג'רזי, שם נולד להם בן שני בשם עירא. הם התגוררו שם משנת 1962 ועד מותו של חיים ממחלת הסרטן בשנת 2008. בשנותיו האחרונות סבל חיים מבעיות בריאות רבות, אך למרות זאת שמר על רוחו הטובה. למרות שחיים שרד אירועים קשים ונוראים במהלך המלחמה, הוא הצליח לחיות חיים מלאים ומאושרים. הוא היה אדם חיובי מאוד, חברותי, סקרן לפגוש אנשים ומקסים. חיים ואידה נהנו לטייל ביער ולמצוא שקט ושלווה בטבע. חיים אהב מאוד את משפחתו, והוא היה אבא, סבא אח ודוד נהדר וגם אדם יוצא דופן
חיים שמר על חברות לכל החיים עם הנרי אורנשטיין ולייבלה ברנשטיין. הקשר בין אברהם וחיים היה בלתי ניתן להפרדה, אף על פי שחיו במרחק של אלפי קילומטרים זה מזה.
במהלך השנים, חיים כמעט ולא דיבר על מה שעבר בשואה. כתוצאה מכך, דברים רבים אנחנו איננו יודעים. היו דברים שקשה היה לו להיזכר בהם או לדבר עליהם. חיים נהג לומר: "גם אם סיפרתי לכם כמה סיפורים על מה שקרה שם, לעולם לא תוכלו להבין ולדעתמה באמת קרה בשוה ומה אני עברתי" .
