זכרונות אלה מהרוביישוב נכתבו בידי יעקב-קופל רבינוביץ, בנם הצעיר של אהרון ואסתר רבינוביץ, ואחיהם של משה ויואל. יעקב-קופל שנותר יחיד ממשפחתו הסב את שם משפחתו לאסתרון, כדי להנציח את הוריו, וקרא לבנו הבכור אהרון ולבנו הצעיר יואל. יעקב-קופל שנולד במרץ 1917 נפטר באוקטובר 1994.
ברשימתי כאן, ברצוני לתעד כמה ארועים עד לפרוץ המלחמה. דפים אלה מוקדשים לזכר בני משפחתי, שנספו בעירנו או מחוצה לה. בזמן חיסול הגטו בעיר נפוצה שמועה שבעיר סוקל קיים עוד הגטו ומאפשרים שם "לחיות". לכן, אחדים מבני עירנו הסתננו לשם למרות הקשיים אפילו מצד יהודי המקום. אחי משה ז״ל הבריח בעגלה רתומה לסוסים את הורי לסוקל, אבל המרצחים הפגיזו את המרתפים והבונקרים בגטו ומנעו את בריחתם וכך הומתו אנשים ביניהם הורי אהרן ואסתר. זה קרה יום לפני ערב חג השבועות בשנת 1942. על כך ספרה לי שכנתנו רוזה זילברמינץ.
בי״ז בכסלו אותה שנה הובילו הנאצים את אחי יואל ע״ה וחברו הטוב יוקל ברנד ע״ה בקבוצה של כמה מאות בני עירנו לבית הקברות שם נצטוו לחפור לעצמם בורות. הם ניסו להתנגד, התריסו דברי גנאי בפניהם של המרצחים ולכן נורו בכדורי דום -דום המרסקים גופות. הם מתו כגיבורים, יואל ויוקל היו כמו אחים בחיים ובמותם לא נפרדו. סיפר לי על -כך שלמה ברנד (אחיו של יוקל). המרצח הגרמני אֶבֵנר ביצע את זממו הנפשע אחרי ששלח אותם קודם בין אלפים למחנה המוות בלזץ. הם אמנם הצליחו לקפוץ מהרכבת למרות שהקרונות היו חתומים על מנעול ובריח. (אחי נקע את רגלו והסתתר זמן מה אצל איכר פולני בפריפריה של העיר) אך לבסוף הם נתפסו וכאמור נרצחו. אחי משה ז״ל נספה במחנה ריכוז לייטמריץ (צ׳כוסלובקיה) בשלהי המלחמה. בעת שהגרמנים נכנסו לעירנו הוא היה בלבוב.
אבל עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לבריה״מ ב -1941, הוא יחד עם מיכאל פינגר, חיימק זילברשטיין ואחרים, החליטו משום מה לחזור הביתה. וכאן כדאי לספר שכשנשלחו ע״י הסובייטים רכבות משא עם פליטים מפולין לערבות רוסיה עד לסיביר, אמר אחי בפולנית: "אדוני פינגר הצעיר, תראה, עוד נקנא בהם, המובלים לרוסיה". לדאבוננו הוא ידע מה שניבא. מיכאל פינגר (כיום דרורי) סיפר לי כי במשך תקופת מה בגטו הוא עבד יחד עם אחי שהיה רוקח בבי״ח יהודי ברחוב לובֶלסקה. ובימים הנוראים האלה אחי ביקש ממנו שילמד אותו עברית. היום אנו משתוממים מנין באה השאיפה הזו ללמוד.
גיסתי דורה אילני, כיום בישראל, סיפרה לי ש"האקציות" כמו הצעדה למוות, הגירושים וכו׳ התחילו עוד ב -1939 והעיר שלנו היתה בין הראשונות, שסבלה מרדיפות ע״י הגרמנים. אמנם ידיעות על רדיפות הגיעו לוורשה, אבל האנשים לא רצו להאמין ב"שמועות". ארגון הנוער היהודי פריהייט – דרור (הסתדרות נוער חלוצית – סוציאליסטית) שלח בחורות לקבל מידע על הנעשה מחוץ לעיר הבירה. באחת הפעמים הגיעה לעירנו לונקה קוז׳ברודסקה. היא נראתה כמו גויה, במחתרת היו לה מסמכי זיוי אריים. לצערי, היא נתפסה ביוני 1942 בעיירה מאלקין, הובאה לכלא הידוע לשמצה פאביאק בוארשה ומשם למחנה ריכוז אוושוויץ. יהדותה לא נתגלתה עד מותה כגיבורת מחתרת במארס 1943. האסירים הפולנים כיסו את קברה הרענן בזרי פרחים, אח״כ הכל שם נמחק ונשרף. זה שמעתי מפיו של אחיה דוד ברודסקי, שהצליח תוך כדי המלחמה להימלט מהתופת לארה״ב ומשם לישראל.
אבי ע״ה דאג לחינוך יהודי ולהשכלה כללית של שלושת בניו. הוא היה איש משכיל. הוא סיפר לי כי אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמה בביתנו ספריה על שם י.ל.פרץ (ברחוב סטאשיץ פינת רחוב רינק, שם עמדו העגלונים ע״י כרכרותיהם עם סוסים). בין יתר יזמי הטפריה היו אבי ז״ל וחברו הטוב י.ד.מיטלפונקט ז״ל (סופר אידי).
אבי צידד בספרות עברית על יד ספרות אידית. לבסוף לאחר מאבק נרכשו ספרים גם בשפה העברית. כפי שאני זוכר את אבי ז״ל הוא היה דתי נאור, איש מסורתי, משכיל, מתקדם, ללא זקן. היו לו ידידים וחברים למקצוע – יהודים, רוסים ופולנים כאחד. בזמן לימודַי מצבנו הכלכלי היה טוב, אבל אבי היה מצניע לכת ללא דרישות מופרזות מן החיים. אמי ע״ה מבית אייזן קופל, היתה אהובה על הבריות, מראה פניה אריסטוקרטי (היתה אחת הנשים היפות בעיר) ענווה בהליכותיה. היא היתה פעילה בארגון נשים למטרות צדקה, בראשו עמדה אשת הרב הראשי ורטהיים.
אמי נתנה גם בסתר מזון לשכנים נזקקים או לחולים בבית חולים. ביניהם גם אביגדור "דער וואסער טרעגער" שהיה ערירי, חרש, בעל זקן לבן. כל היום הוא היה נושא דליים מלאי מים, שהיו תלויים משני צידיו של האסל המונח על כתפיו. אמי מאוד ריחמה עליו והיתה מכבדת אותו בארוחות חמות. וכשחלה – סעדה אותו בבית חולים. כיום אני שואל לא פעם את עצמי: האם החברים הפולנים היו מסייעים לי בעת המלחמה? בזמנו הייתי בא לביתו של טושיק (אנתוני) קרסנופולסקי להכין שיעורים. הוריו קבלו אותי בסבר פנים יפות. והנה לאחר המלחמה קרסנופולסקי הזקן בעצמו סיפר שאחד מבניו שיתף פעולה עם הגרמנים. אולי הבן הזה היה חברי "הטוב שבגויים". הלוואי ואתבדה. איך נדע? ברם, לא מכבר שמעתי מפי שלמה ברנד, מפקד פרטיזנים, אשר ביקר לאחר המלחמה בעירנו שם פגש את בעל האטליז קרסנופולסקי הזקן. הלז סיפר לו שהגרמנים הביאו את בנו הצעיר (טושיק) למחנה השמדה מאידאנק שליד לובלין. גורלו לא ידוע. אכן לא סמכתי על החברים האלה וברחתי מהתופת. לא היו חסידי אומות העולם בעירנו. ידוע רק מקרה אחד של ניסיון של הצלת יהודים ע״י הפרופסור לוציאן שבידזינסקי שהיה ממנהיגי המפלגה העממית של האיכרים ואוהד יהודים. הוא הסתיר בביתו את תלמידתו הטובה שרה זילברמינץ ז״ל ובני משפחתה. אבל היא נספתה אח״כ.
מאידך, היו בבית ספרינו שני מורים שבהם במיוחד דבק שם של אנטישמים. זה היה פרופסור זלבסקי, מורה לפולנית ופרופ. דוביק (גיבן) מורה להיסטוריה. זה האחרון היה מחנך הכיתה בה למדתי. תלמידים יהודים מכיתות אחרות סיפרו, שהוא מפלה אותם לרעה. היחס של הנהלת ביה״ס היה לפי דעתי בד״כ קורקטי. הציונים היו לפי דעתי מוצדקים. בבית ספרנו לימדו שני מורים יהודים. פרופ. באומגרטן לימד לאטינית, נגדו היה התנכלויות על רקע אנטישמי, ומורה לדת יהודית שמו אורגון (למדנו בפולנית תנ״ך כהסטוריה העתיקה של ישראל). נוסף ללימודים היו פעולות תרבותיות, הרצאות ריקודים (פולונז, וואלס) ומוזיקה קלאסית אותה השמיעה התזמורת הקאמרית של בית ספרינו בניצוחו של מר ציבולסקי. בתזמורת השתתפו תלמידים יהודיים: פרנק פרץ, ינצה אפל (כינור ראשון) זוזה וקסמן וחיים רויטר. החל מ -1933 השפעת הנאציזם על פולין הלכה וגברה.
למרות האיסור, תלמידים פולנים השתייכו לאירגונים קיצוניים אנטישמיים. הם עמדו במשמרות ("פיקטי") על יד החנויות של סוחרים יהודים ולא הרשו לפולנים לערוך קניות. במיוחד, לאחר שראש הממשלה דאז גנרל סקלדקובסקי הכריז על חרם נגד מסחר יהודי. בביה״ס נשמעו קריאות גנאי נגד יהודים.
הפוגרום בעיירה פשיטיק ומאורעות אנטישמיים אחרים, השפיעו על תודעתנו. קבוצה די גדולה של גימנזיסטים יהודים הצטרפה אל השומר הצעיר. פעם בשבוע הלכנו לקן שם שרנו ורקדנו הורה. שמענו הרצאות מפי המדריכים המצויינים מרמלשטין יוסף ז״ל ולהיבד״ל בורוביץ שיקה (היום בקיבוץ המעפיל). ביום בהיר אחד הזמינו אותנו לחדרו של מנהל ביה״ס טופורובסקי. הוא צווה עלינו, שלא נמשיך בשום פעולות, מחוץ למסגרת ביה״ס. עוד קודם לכן נודע לנו, שהחבר שלנו חיים רויטר נחקר אודות השתייכותנו לאירגון ציוני. אחרי גמר בית ספר תיכון נכונו לנו חוויות יותר קשות. בשנת 1937 נתקבלתי לפקולטה למשפטים באוניברסיטה ע״ש פילסודסקי בוארשה. והנה פורסמה תקנה על מקום ישיבה נפרדת של סטודנטים יהודים באולמי ההרצאות. קראו לזה "ספסלי גיטו". אנו קבוצה של כ -20 יהודים סרבנו לשבת על ספסלים אלה מצד שמאל של האולם ועמדנו מאחור בקצה האולם. אז העיר הפרופסור בשם יארַה בזו הלשון: "אלה הרוצים ללמוד חוק ומשפט, אל להם להפר תקנות". מיד הגיבו הסטודנטים האנטישמיים בבוז קולני נגדנו. לכן יצאנו מן האולם מתוך מחאה וכמה פולנים התחילו לרדוף אחרינו ולהשמיע גידופים ועלבונות. פתאום שלפו מתחת למעיליהם מקלות עליהם הותקנו סכיני גילוח. התחלנו במנוסה ולא הספקנו לקחת את מעילינו. בחצר הם השיגו אחד מאיתנו ופצעו אותו. למזלו הפגיעה לא היתה רצינית. בגלל חוק האוטונמיה האוניברסיטאית המשטרה לא התערבה בהתפרעויות שבין כותלי האוניברסיטה. הסטודנטים האנטישמים מ"הפלנגות" העמידו משמרות ליד חנויות הספרים של יהודים בורשה. כאן הם הרגישו את נחת זרועותיהם של הסבלים היהודים. גם בעירנו הביריונים הפולנים הרגישו לא פעם את כוחם של היהודים (סבלים, קצבים וסתם חזקים). אמנם פרעות המוניות מצד הגויים לא היו בעירנו, אבל מקרים של פורענות קרו מִדי פעם בפעם. זכור לי מקרה טרגי של דקירה למוות של אושר (אשר) בנו של הצבע לייב שנול, בעל הזקן הלבן, ע״י פולני שיכור. כעבור זמן מה הרוצח חוסל ע״י קבוצת נקמנים.
בשנת 1938 הפסקתי בלית ברירה לשמוע הרצאות באוניברסיטה ולבסוף עזבתי את עיר הבירה. באתי לעיר חלם וכאן גם הכרתי את רעייתי לעתיד גניה לבית ברנר יוסף ושרה ז״ל. עם פלישת הקלגסים הגרמניים לפולין אני ושני אחי עזבנו את עיר מולדתנו והפכנו לפליטים. שני אחי חזרו אח״כ להרובישוב. אני נשארתי בעיר לוצק תחת שלטון סובייטי ("אוקראינה מערבית").
לפי המסופר בשנות העשרים של המאה התקיימה חתונה של זוג עניים בבית מדרש מול בית הכנסת הגדול. לפתע תוך כדי הטקס התמוטטה הרצפה. נפער בור עמוק (כמו ברעש אדמה) בו נפלו הזוג הצעיר והאורחים, גורלם לוט בערפל עד היום. אנשים ראו בזה מעשה שטן, שיש לגרשו מהעיר והיו דברים מעולם. הבור נותר פתוח הרבה שנים ואנו דרדקים מבית רבן פחדנו לעבור על ידו. בעירנו היו גם מקרים טרגיים, שלא היה ספק בהתרחשותם: כמעט כל קיץ היו מקרים של טביעה בנהר. אחרי האסון ירד אבל כבד על העיר והמונים השתתפו בהלוויה. אבל הגיעה גם העת לשמוח בעיר. אני נזכר בחגיגות הכנסת תורה לבית כנסת. הנה רואה אני בעיני רוחי בהיותי ילד בן 6-7 את החסידים המחופשים רוכבים על סוסים בין קהל של אלפים ב"נובי רינק" ותזמורת של כליזמרים מנגנת ניגונים חסידיים. גם הגויים שעברו במקום הבינו שכל ההמולה הזאת היא לכבוד התורה והיה שישו ושימחו.
ולהבדיל תהלוכות הנוצרים בחוצות העיר. הד פעמוני הכנסיות הגיע למרחקים. בראש התהלוכה צעדה התזמורת של מכבי האש. הגלח הנתמך בידי פרחי הכמורה צעד מתחת לחופה והשמיע דברי תפילה בלטינית. אם עמדת בצד היה עליך להוריד את הכובע כמקובל. באחד החגים של הנוצרים התקיים שוק גדול שנמשך שבוע ימים על המגרש על יד הכנסייה הפרובסלבית (הרוסית). רוכלים פולנים עמדו בתוך האוהלים הפתוחים והציעו בקולי קולות את מרכולתם: איקונין, קמעות, כל מיני תכשיטים זולים וצעצועים. רוכלים אחרים התהלכו בין הקהל עם תיבות מנגנות (ע״י סיבובי ידית). הם מכרו מעטפות הגרלה שהיו מסודרות במגירה. תוכים צבעוניים, בעומדם על כן התיבות הוציאו במקורותיהם, את המעטפות. יכולת לזכות בכל מיני דברים כמו כלים ביתיים, צעצועים וכדומה. באותם ימי השוק פעל לונה פרק: קרוסלות ממונעות בידי נערים פולניים ויהודים כאחד (ביניהם אנוכי). שמחנו והתערינו בכל ההמולה הזאת של אלפי איכרים ותושבי העיר.
מכל התקופות שהזכרתי לעיל חושב אני כי היפה ביותר היא זו שאני מכנה אותה "התקופה הציונית". היא החלה בפעילות השומר הצעיר.
זו היתה תקופה של חיפוש דרך, כולה אידיאליסטית במהותה. אחרי שנאלצנו להפסיק פעילות זו הקימונו חוג ציוני (סודי). לחוג השתייכו סאלק וקסמן, אפל רומק, קוצ׳ר שמעון, הרפין לייב, הובל משה, רוז׳קה גרטנר (כעת וידרמן), מטלה קריגר מגרבוביץ ועוד אחרים שאינני זוכר. מדי שבוע או שבועיים הוקראה ע״י אחד המשתתפים הרצאה על אבות הציונות, טריטוריאליזם, אמנציפציה וכו׳. לפגישות שלנו הוזמנו מרצים מבוגרים מכל הקשת המפלגתית כמו ד״ר שמואל הובל (מפועלי ציון), מרמלשטיין יוסף מהשומר הצעיר וזינגר בונם מהרוויזיוניסטים. בעקבות ההרצאה התנהל ויכוח. פעם אני הקראתי סיפור בפולנית שכתבתי בהמשכים על נער יהודי, שנדד ממדינה אחת לשניה ובדרך שבע אכזבות רבות עד שהגיע לחופי הארץ, לחוף התקווה. לנער קראתי בשם בן -ציון. השם הזה סימל בעינינו את הרומנטיקה הציונית. אולם לא תמיד היינו שרויים במצב של רצינות ופולמוס. במוצאי שבת יצאנו לבלות במסיבות ("ביפקה") אצל הבנות היהודיות.
אחרי בחינות הבגרות השתררה בנו מעין ריקנות. בא לנו רצון להתפרק. השארנו מאחורינו לזמן מה את הערכים. הסיסמא היתה: אכול ושתה ושחרר את החגורה (אימרה פולנית עתיקה). ביום בילינו בפלז׳ה או בבריכת שחיה ובלילות במסעדות. אחרי החופש נסעתי לורשה ללמוד. גרתי בבית האקדמאי היהודי ב"פראגה" (פרגר מעבר לנהר ויסלה).
כאן התקיימה גם פעילות רחבה מהשמאל הקיצוני ועד לימין. באו מרצים לאסיפות, בהם השתתפו אוהדים וגם מתנגדים. אני נזכר בעצרת בה נאם מנחם בגין ז״ל. אמנם היו באולם הרבה סטודנטים רביזיוניסטים, אבל היו גם מתנגדים. היו אז קריאות ביניים וכמעט הגיעו היריבים להתנגשות פיזית. לך תדע אז לפני מלחמת העולם השניה, שואה, מלחמת קוממיות, מה טומן בחובו האיש העומד בפניך ונואם בפתוס שכזה.
אולם פעמי המלחמה התקרבו לגבולותינו. נשמעו קריאות לעזרה מצד הפליטים היהודים שגורשו מגרמניה. זה היה כעין אזהרה ליהודי פולין. הנה שריפה פרצה בעירנו. אני שומע צילצול פעמוני כנסיות ואזעקה של מכבי אש. חרדה אחזה באנשים. השמיים האדימו וגבר הפחד, פן האש תתקרב לביתם. אבל למגינת ליבנו להבות האש הגדולה הגיעו לבתינו תוך זמן קצר ביותר.
יעקב-קופל אסתרון-רבינוביץ
