שלום עמרי נולד כשולם אהרון שוורץ בעיירה הרוביישוב, פולין, לאביו יוסף שוורץ ואימו מרים הופמן, אח לאחיו הבכור מלך ולאחותו הקטנה פריידל'ה. העיירה הייתה "עיירה יהודית טיפוסית – מרכז של אזור חקלאי משופע בירק, צמחייה ויערות" כדבריו, שכמחצית מתושביה יהודים. התקיימו בה שווקים חקלאיים של איכרי הסביבה שהיו "ימי בלאגן וכיף". להוריו היו שתי חנויות של עסקי בדים ותפירה, אחת מהן יוקרתית יותר, ששרתה גם אנשי ממשל וקצונה פולניים.

המשפחה הייתה מסורתית וציונית מאוד, גדולה וחמה. היו המון דודים ודודות ובני דודים שנפגשו בחגים ובשבתות, והילדות הייתה עצמאית ורבת-הרפתקאות עם טיולי שבת ארוכים בשדות, ליקוט פירות יער, קטיף תפוחים, שחייה בנהר בקיץ והחלקה עליו בחורף, ובילוי קיץ בהרים בעיירת הנופש זאקופנה. שלום היה ילד שובב, גדול וחזק – "ז'לוב" – ולא היסס ללכת מכות כשילדים פולנים קראו לו "ז'יד".

הגרמנים נכנסו להרוביישוב ב-1939 כששלום היה בן 17. מיד הוטלו שלל הגבלות ועוצר לילי, נבזזו חנויות ואנשים נעצרו והוצאו להורג. התחילו להסתובב בעיירה שמועות גם על מה שהתרחש בעיירות אחרות אז היהודים הבינו שהמצב קשה אבל לא הבינו עד כמה.

בדצמבר 1939 כל הגברים והבנים, מגיל 15 עד 65, קיבלו פקודה להתייצב בשטח פתוח מחוץ לעיירה. נאספו שם כ-2,000 איש. איש לא ידע מה עומד לקרות, אבל כשהצטרפו אליהם שרידי צעדת יהודי חלם, מי שנותרו בחיים אחרי יום של הליכה/ריצה של 50 קילומטר, היה ברור שיקרו דברים קשים.

משם ואילך, במשך שלושת ימי "צעדת המוות", הגרמנים הרעיבו, השפילו והיכו, ירו בחלשים, ירו באחרונים או סתם ירו, וקברו אנשים חיים. מבין כ-4,000 הצועדים שיצאו לדרך מהרוביישוב ומחלם רק מאות בודדות של אנשים הגיעו לסיום, לגשר על הנהר בוג שמעברו השני שלט הצבא הרוסי.

שלום וכמה בחורים ששרדו החליטו לברוח. בחסות החשיכה הם חצו בשחייה את הנהר הקפוא והגיעו לחלק של פולין שהיה בשליטה רוסית (הסיפור של שלום על הגשר על הנהר בוג בטקסט נפרד).

את שאר ימי המלחמה שלום עבר עם אביו בכריתת עצים בקור הסיבירי במחנה משפחות אליו גורשו על ידי הרוסים. משם עברו לסובחוזים שבדרום ברה"מ שם גוייס שלום ל"חזית העבודה" לבניית סכר ענק בעבודת כפיים.

בתום המלחמה שלום חזר בדרך-לא-דרך הבייתה, להרוביישוב, אלא שלא נותר זכר לעיירת ילדותו השוקקת. אימו ואחותו, ובני משפחה רבים אחרים נרצחו כולם. המטבעות ותכשיטי הזהב שטמן עם אביו במרתף הבית – נעלמו. אבא שלו מכר את הבית תמורת מעיל חם והם עזבו.

שלום הצטרף ל"קיבוץ" של תנועת דרור כדי לעלות לישראל. כשהיה בקיבוץ כזה בגרמניה פגש באקראי חייל בריגדה ושאל אותו על קפטן שוורץ – הלא הוא אחיו מלך שעלה לישראל בגיל 14. "זה המפקד שלי!" השיב החייל לתדהמתו. משם העניינים התגלגלו מהר ושלום עלה בצרפת על אניית מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים וב-25.7.1946 הוא נשלח למחנה מעצר בעתלית.

אחרי שירות בצה"ל במלחמת השחרור שלום התחיל את חייו החדשים בישראל. הוא עבד בכל עבודה – כפועל בניין, כספן בצי הסוחר וכנהג מונית. ביחד עם כמה חברים, סביב שולחן קטן בבית קפה, הם הקימו את "יעל דרומה" – קואופרטיב מוניות והובלות. החברה הזאת הייתה מפעל חייו ובה עבד 40 שנה כסמנכ"ל וכיועץ מנכ"ל (אחרי ש"יעל דרומה" נרכשה על ידי "אביב" ו"שיגור") עד סוף שנות ה-80 לחייו.

בקיץ 1950 שלום התחתן עם נחמה קייזמן, גם היא בת הרוביישוב, והקים איתה משפחה. נולדו להם 3 ילדים: דניאל (דני), מירי (מרים) וגלעד (גילי). בישראל נולדו גם אחותו שושנה ואחיו מרדכי מנישואיו השניים של אביו.

שלום היה אדם של חזון, של רעיונות ומחוות גדולות, איש של נתינה וחיוביות. מתוך חוויות האימה והאבדן של הנער, נולד אדם שלא שקע באסון ולא איבד את האמונה באדם. הוא הקדיש את חייו לשלושת הדברים החשובים ביותר בעיניו: אהבת אדם, אהבת המשפחה ואהבת ארץ ישראל.

את אהבת האדם הוא מימש יום יום. תמיד שפט אנשים לכף זכות, ניסה לראות את הצד שלהם ולהבין אותו, ונתן בהם אמון כל עוד לא הוכיחו אחרת.

את המשפחה הוא הקים מחדש מחורבותיה. הוא שיחזר את עץ המשפחה והתחיל ללקט את מי שנותרו ממנה – חקר ומצא בני דודים בארה"ב, בקנדה ובארץ, וחיבר את כולם מחדש על ידי ביקורים בחו"ל, קשר רציף של מכתבים וברכות, ואירוח של בני המשפחה בביתו בישראל.

ארץ ישראל – המדינה – הייתה בעיניו נס. הנער שעמד מושפל וחסר אונים מול הנאצים ראה את מדינת ישראל כפתרון לעם היהודי, המקום היחידי בעולם שהוא "שלנו", ולא היה גאה ממנו כשילדיו ונכדיו שרתו בצה"ל או תרמו למדינה בהתיישבות, בחקלאות ובאקדמיה.

ולא פחות חשוב: הנצחת השואה. זאת הייתה בעיניו בעלת חשיבות עליונה. את הנצחת העיירה והשואה הוא עשה בדרכו המיוחדת – באופטימיות, בדגש על קשר וחיבור במקום ריחוק ושנאה. זה התחיל מהיוזמה להקים את ארגון קדושי הרוביישוב והנצחת העיירה ותושביה ב"פנקס הרוביישוב", והמשיך בהצלת מצבות בית הקברות היהודי (שהגרמנים עקרו והשתמשו בהם לריצוף) כדי להקים מהם אתר הנצחה בהרוביישוב בעיצובו של אברהם זילברשטיין ובעזרת כמה מיוצאי העיירה. כדי להבטיח את השמירה על האתר שלום יצר קשר אישי עם ראש העיר ושמר על קשר רציף גם עם מחליפיו. חיזוק נוסף לשמירה על המצבה הושג על ידי הקמת מפעל של ביקורים שנתיים בהרוביישוב של תלמידי בית ספר קריית שרת בחולון שבהם התלמידים פגשו את תלמידי העיירה, התארחו אצלם ובילו יחד.

כל חייו שאף שלום להתנהל בדרכי שלום, כראוי לשמו, להתמקד במה שטוב ולהוסיף טוב לעולם.