רוז נולדה בשנת 1923 כבת בכורה ללאה ויצחק אורנשטיין בעיירה סטרז'או (Strzyzow), עיירה קטנה על שפת נהר הבוג, מרחק הליכה של כרבע שעה מה "עיר הגדולה" הרוביישוב. לרוז היו 3 אחיות הצעירות ממנה, רבקה, אידה ודורה ואח דויד. הסבתא שהתגוררה אתם, שמרה על כשרות הבית וטיפחה בית יהודי חם ואוהב.
רוז, שהיתה תלמידה טובה, רצתה בכל מאודה להתקבל לגימנסיה בעיר הרוביישוב, אך בשל יהדותה וה – QUATA שנקבעה למספר התלמידים היהודים המצומצם שיכולים להתקבל בכל שנה ללימודים- לא הצליחה להתקבל ללימודים. רוז, שהיתה מוכשרת ותלמידה טובה, קיבלה את הדחייה בצער ובאכזבה רבה ולאחר שנה של המתנה, החליטה לא להכנע ולעבור לעיר לובלין כדי ללמוד בה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בתיכון בלובלין, שם התגוררה אצל בן דוד של אמה. בזמן לימודיה התיידדה עם ילדה פולניה בשם אורסולה גרנדה, שאביה היה ראש העיר.
רוז לא סיימה את לימודיה שכן המלחמה הגיעה ללובלין ובשנת 1941 היא נאלצה לשוב הביתה.
לעיירה הקטנה סטרוז'או הגיעה המלחמה רק ב 1942.
בינתיים הוקמו ליהודים גטאות צפופים, בהם רוכזו היהודים בתנאים קשים, תחת השגחה ופיקוח.
רוז ובני משפחתה הבינו כי חייהם בסכנה והחליטו כי על רוז לברוח ולהציל את חייה. ההורים האמינו שהם יסתדרו וימצאו פיתרון למצבם. לאחר הליכה של מספר ימים רוז הגיעה ללובלין. משפחתה של אורסולה נתנה לה אוכל, בגדים שיתאימו למראה הנערה הנוצרייה, ציידו אותה בניירות מזוייפים והפצירו בה לעבור לגרמניה. במסמכים ניתן לה השם קז'ימיירה לוקאשוק, שם זה ליווה אותה למשך כל ימי המלחמה. מאותו יום הציגה עצמה רוז כנוצרייה פולנייה עקורה.
בנסיעה ברכבת לברלין, ישבה ליד רוז נערה בשם הלנה. הנערה נרדמה ומתוך שינה דיברה אידיש. רוז, שחששה שמישהו ישמע את הנערה, העירה אותה כדי שלא יתעורר חשד שיביא להסגרתן.
השתיים עבדו יחדיו במשרד בברלין והתיידדו. רוז, שהתקשתה לשמור על סוד היותה יהודיה, גילתה לחברתה את זהותה. חברתה סיפרה לה כי שמה אסתר. התוודותה של רוז בפני חברתה, היא זו שמאוחר יותר הובילה לשליחת של רוז לאושווי בעקבות חברתה אסתר.
לאחר מספר חודשים, גילו אנשי הגסטאפו כי הלנה (אסתר),חברתה של רוז הנה יהודיה, אסרו אותה ושלחו אותה למחנות. לא עבר זמן ואנשי הסטאפו גם הגיעו כדי לאסור את רוז.
רוז נחקרה אך לא הודתה ביהדותה. רוז טענה שאינה מבינה גרמנית וביקשה שיתרגמו לה את שנאמר לפולנית. לאחר חקירות ארוכות שכללו גם חודשיים מאסר בברלין, שמעה את חוקריה אומרים בגרמנית, 'מי שלא תהיה, שילחו אותה לאושוויץ, היא תמות שם בכל מקרה.' לאחר חודשיים הגיע הטרנספורט ורוז נשלחה לאושוויץ כאסירה פוליטית.
אושייץ היה הגהנום בהתגלמותו. אתר של מוות וזוועות. רוז ראתה בעיניה איך התעללו,רצחו ושרפו יהודים. רוז חיה כל יום בפחד ונאחזה בחיים מתוך ידיעה שכל יום חייה עלולים להסתיים. יום אחד זיהתה אותה במחנה הריכוז חברה קרובה מהעיר הרוביישוב, רוז סיפרה: "הבטתי בעיניה ואמרתי, 'לא, אני לא האדם הזה, את טועה,' והלכתי משם. הייתי חייבת."
במחנה אושוויץ התידדה רוז עם מריסיה, בחורה נוצריה פולניה, אשר לא ידעה על יהודתה של רוז. השתיים תמכו אחת בשנייה. רוז דבקה בזהותה המזויפת בפני כל סובביה. דבקות זו הצילה אותה ממוות.
במחנה רבים מהאנשים חלו בטיפוס ומתו ממחלות, מרעב ומקור. בזכות חכמתה, דבקותה בהסתרת יהדותה והרבה מזל, ניצלה רוז.
בדצמבר 1944, הוצאו תושבי המחנה לצעדת המוות של אושוויץ. רוז ומריסיה צעדו בקור ובשלג. מריסיה נשברה אך רוז תמכה בה. הם שמעו את הדי המלחמה מתקרבים והתקווה שהגרמנים יובסו נתנה להן תיקווה. באחד הלילות עצרה הצעדה בחווה של פולנים. הפולנים, שזיהו אותן כפולניות נוצריות, נתנו להם אוכל חם ורוז ומריסיה התחבאו באסם. רוז שכנעה את מריסיה להתחבא תחת החציר באסם ולא להמשיך בצעדת המוות. הן העריכו שהסיכוי למות בצעדה גדול מאוד וכדאי להן לנסות את מזלן.
לאחר שעזבו את האסם, איכר פולני הסכים לעזור להן, נתן להן בגדים וקצת כסף וכך הן נסעו, חופשיות, לקרקוב, עירה של מרסיה. שם, בביתה פגשו את המשפחה שקיבלה אותן בזרועות פתוחות ודאגה לכל מחסורן. המשפחה עטפה אותו בחום ובאהבה שכן מריסיה סיפרה להם שרק בזכותה של רוז היא נותרה בחיים. העיר קרקוב שוחררה מהגרמנים ונכבשה על ידי הרוסים. בהעדר טלפונים או דרך תקשורת אחרת, רוז הבינה כי עליה לחזור לבית משפחתה כדי לברר מה עלה בגורלם. הפרידה ממריסיה היתה קשה ורוז ומריסיה לא העלו בדעתן שלא ייפגשו יותר.
רוז תיארה את מחנה המוות: "סרגתי סוודרים רבע מייל מתאי הגזים. ראיתי את האנשים יורדים מהרכבת ומסתדרים בתור ל'מקלחות.' הם דחפו זה את זה כדי להיות ראשונים. הם חשבו שהם יתנקו ויתכוננו לעבודה."
עם סיום המלחמה, חזרה רוז לעירה, אך אשה פולניה שהכירה אותה עצרה בעדה וסיפרה לה כי הפולנים רוצחים את היהודים שחוזרים לבתיהם. אותה פולניה גם סיפרה לה כי אמה, סבתא ושתי אחיותיה נספו במחנות השמדה ואילו אביה, אחותה ואחיה הצעיר נרצחו ימים ספורים לפני תבוסת הרוסים. הם נרצחו לאחר שפולנים הסגירו אותם לגרמנים. 50 מבני משפחתה הקרובה נרצחו על ידי הנאצים. רוז עבדה בקרקוב ושם גילתה עד כמה האנטישמיות חיה ונושמת, דבר שגרם לה להבין שלא תוכל להמשיך לחיות בזהותה הפולנית וכי ברצונה לחיות כיהודייה. רוז הגיעה למחנות העקורים בגרמניה ושם פגשה את בני משפחתה שנותרו בחיים, משפחת אורנשטיין שהפכו למשפחתה הקרובה.
לימים בשנת 1985 חזרה רוז לפולין בחיפוש אחר אורסולה גרנדה, שהצילה את חייה.
בלובלין, פולין, מצאה רוז קבר מוזנח עם שמה של אורסולה. אורסולה נפטרה כמה שנים לפני כן בגיל 60 . רוז שיפצה את הקבר, חרטה עליו ודאגה למשלוחי פרחים לקבר. רוז אמרה: "לא יכולתי לכתוב שהיא הצילה את חייה של יהודייה, כי אפילו היום היו מחללים את הקבר. זה עדיין קורה. אבל אני לא אומרת שכל הפולנים רעים. איך אוכל? אחת מהן הצילה את חיי."
רוז פגשה בישראל את ג'ק תורן ונשאה לו. רוז וג'ק נסעו לארה"ב להיות בקרבת משפחתה. ביתם לילי נולדה והם חיו בקליפורניה ג'ק נפטר ב-1993
