ביום שישי, 1 בדצמבר 1939, בשעה אחת בצהריים, גרשו הגרמנים כאלפיים מיהודי העיר חלם. הגרמנים פקדו עליהם לשיר ולרוץ. בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעו שרידי השיירה לפרברי הרוביישוב. באותו ליל שבת החלה ההתארגנות לצרף למצעד גם את יהודי הרוביישוב.
בהרוביישוב לא חששו מהצו, ולמחרת בשעה 8 בבוקר שבת הגיעו למקום המפגש יותר מאלפיים יהודים. לקראת הצהריים הופיע קצין ס.ס. שדרש מהם למסור את כל הניירות וחפצי הערך שברשותם, פרט לעשרים זלוטי שמותר לשמור בכיס. היהודים הצטוו להיערך בשני טורים ולפתוח רווח בין השורות, לתוכו הוצעדו שרידי המצעד מחלם. מראה אנשי חלם הפיל אימה על יהודי הרוביישוב.
בשעה אחת בצהריים בשבת יצאה שיירת היהודים מהרוביישוב לכיוון נהר הבוג, ששימש כגבול בין השטחים שבשליטת ברה"מ לבין אלה שבשליטה גרמנית. היהודים צעדו בשדות ובדרכי עפר, מבוססים בבוץ עמוק, מי שנחלש – נורה. יותר מארבעים יהודים טבעו בבוץ.
ביום ראשון המשיכה השיירה בדרכה כאשר הגרמנים יורים ביהודים.
עם הגעת היהודים לגבול הרוסי לא איפשרו להם החיילים הרוסים לעבור אותו והורו להם לחזור לשטח הגרמני. תחנוני היהודים לאפשר להם להישאר כי הגרמנים ירצחו אותם לא הואילו והם גורשו חזרה לשטח הגרמני.
במהלך ארבעת ימי הצעידה נרצחו כ-1,500 יהודים. רוב היהודים שהצליחו לחצות את הנהר לעבר הגבול הסובייטי גורשו לאחר זמן מה לסיביר, שם עברו את המלחמה וניצלו. חלק מהיהודים שגורשו לשטח הגרמני הצליחו לחזור לבתיהם.
בשנים האחרונות מופו וסומנו ארבעה קברי אחים לאורך מסלול הצעדה על ידי עמותת "זיכרון אחרון" הפולנית ובפיקוח הרבנות הראשית של פולין.
"השנה שנת 1939. הגרמנים כבשו את פולין וחילקו אותה בינם לבין הרוסים. כגבול נקבע הנהר בוג- נהר שנמצא לא רחוק מהעיירה הרוביישוב. זו היתה עיירת הולדתי, עיירה יהודית טיפוסית, ממוקמת במרכז פולין במחוז לובלין, כ-150 ק"מ דרומית למיידנק.
ביום רגיל, בדצמבר 1939, הופץ כרוז על ידי הגרמנים. הכרוז ציווה על הגברים מגיל 15 עד 65 להתייצב למחרת ב-07:00, במגרש הסמוך לעיירה. מי שאינו מתייצב- דינו מוות.
הכרוז לא פירט דבר. נפוצו שמועות שמדובר בגיוס לעבודת כפיה. איש לא ידע במה מדובר.
התייצבנו כולנו, בתמימות, באותו בוקר אומלל, שהיה תחילתה של 'צעדת המוות' של יהודי העיירות חלם והרוביישוב. היומיים הראשונים של המסע היו איומים מכל מה שיכולנו להעלות על דעתנו. היום השלישי היה הנורא מכל, ועליו אספר הפעם.
נער בן 17 הייתי ביום השלישי של צעדת המוות. היהודים המגורשים הגיעו לאפיסת כוחות אחרי שני ימי צעידה בקצב מהיר, בקור המקפיא, בלי אוכל ומים. קצב הצעידה הלך והואט. האנשים היו על סף התמוטטות.
הגרמנים מצאו במהרה פתרון שטני לבעיה. ארבעה אנשי גסטפו התייצבו מול השורות האחרונות והחלו לקצור ביריות את אחרוני הצועדים. התחוללה בהלה איומה. למראה הנופלים והנהרגים החלה ריצה מטורפת של האחרונים, בנסיון נואש להינצל מההרג. הגרמנים, בצחוק רועם, המשיכו ביריות.
אנשים רבים נפלו ביום זה, וגופותיהם נשארו פזורות בדרך לא סלולה, שקועות בבוץ הטובעני. אחד הקורבנות האחרונים היה דודי, ישראל. כוחו לא עמד לו להמשיך ללכת. בכוחותי האחרונים ניסיתי לסחוב אותו כדי שייראה כאילו הוא ממשיך, אבל הגרמנים הבחינו בכך, השכיבו אותו לצד הדרך וירו בעורפו.
בסוף אותו היום מצאנו את עצמנו עומדים ליד הגשר שעל נהר בוג. כמה מאות יהודים רעבים, מותשים והמומים. שרידים מההמונים שהחלו את הצעדה שלושה ימים לפני כן.
הרגשתי היתה כי הגענו לסוף הדרך. חשתי שתוך רגעים יעמידו הגרמנים גם אותנו בשורות וירו בנו למוות, כפי שירו בכל מי שלא יכול היה להמשיך ללכת.
קצין הגסטאפו הכריז להפתעתנו, כי הוא נותן לנו הזדמנות אחרונה: אנחנו יכולים לחצות את הגשר ולעבור לצד הרוסי. כאמור- נהר הבוג היה הגבול המוסכם בין פולין שתחת כיבוש רוסי לבין פולין שתחת כיבוש גרמני.
מהעבר השני עמדו חיילי הצבא האדום מופתעים. אבל הם היו נחרצים בדעתם לא לתת לנו להיכנס לשטח הכיבוש שלהם. תקוותנו להגיע לחופש ולחיים נמוגה עד מהרה. הרוסים חסמו את דרכנו וניסו לזרוק אותנו בחזרה לידי הגסטפו.
בשארית כוחותינו גילינו התנגדות פסיבית, נשכבנו על האדמה והכרזנו כי לא נחזור לצד הגרמני. הרוסים נאלצו להזעיק תגבורת של כמה פלוגות ובמשך שעות גררו אותנו, אחד אחד, לצד השני. לא הועילו זעקותינו ותחנונינו.
התמונה הזו נחרטה עמוק בליבי. חשתי על בשרי את הטרגדיה האיומה של עם ללא מולדת וללא הגנה.
ארבעה חיילים רוסיים גררו אותי, אוחזים בידי וברגלי. הייתי צעיר וחזק והיה לי כוח להתנגד, אך ללא הועיל. רעב וצמא, שבור בגוף ומושפל עד עפר, נזרקתי על האדמה. שוב לצד הגרמני.
לא היה זמן לשקוע במחשבות. צריך היה לפעול מיד, למצוא דרך להימלט מהמקום כדי להציל את הנפש. ברחנו משם, קבוצה קטנה של בחורים צעירים, ומצאנו מסתור בביתו של איכר מקומי עד רדת הלילה. בחצות, בחסות החשכה, הוא הוביל אותנו למקום שבו הנהר צר יותר. נכנסנו למים קפואים ועברנו לצד הרוסי בשחייה.
בשעה 01:00 אחרי חצות הגענו לכפר קטן. דפקנו על דלת בית איכרים לבקש עזרה, האיכר הפולני נדהם לראות את קבוצת הבחורים הרטובים והקפואים.
הוא ירד על ברכיו והצטלב. מצאנו שם מחסה עד הבוקר. באותו לילה, נשבעתי בליבי, שלעולם לא אתן לתופעה כזו לקרות לי שנית."