אברהם זילברשטיין, שכונה בילדותו אברמק, נולד ב-1914 בעיירה הרוביישוב, בן אמצעי להוריו אפרים פישל וטאובה לבית שטיך. נכדו של מנחם מנדל ופאסיה שטיך מצד האם, יצואן תבואות אמיד ומסורתי, ושל נח, סוחר עצים חילוני ורבקה זילברשטיין מצד האב. אברמק גדל לצד אחיו הבכור משה (מונייק) ואחיו הצעיר חיים (חיימק).
את ימי ילדותו בהרוביישוב בילה אברמק בחיק הטבע, בשדות, ביערות, בשייט ובשחיה בנהר ההוצ'ווה (פלג של נהר הבוג) הסמוך ובטיפול ורכיבה על סוסים בחוות סבו.
אברמק, שבלט במראהו הנאה ובקומתו הטמירה היה נער ברוך כישרונות, בעל אופי גאה ובלתי מתפשר שבגללו הסתבך לא אחת בריבים עם ילדי הגויים בעיירה. לימודיו בגימנסיה לה התקבלו יהודים בודדים, לוּו בהתנכלויות מצד תלמידים ומורים.
בתקופה זו, שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה חוותה הקהילה היהודית קשיים וחיכוכים עם האוכלוסיה הפולנית בעיר. רוב יהודי העיר חיו בדלות, בחוסר וודאות ובחרדה מפני פלישות של קוזאקים ובולשביקים ובכלל מפני עתידם.
עם התגברות האנטישמיות בפולין, הפצירו בו הוריו לעזוב את העיירה ולעלות לישראל. אברהם, שהתחנך כחילוני, חשב שישראל אינה הייעד המתאים עבורו ורצה בכל מאודו ללמוד אדריכלות בסורבון בפריז. הובטח לו ע"י הוריו, שלא יכלו לחזות את העתיד לבוא, שלאחר שהותו בישראל, המשפחה תאפשר לו לממש חלומותיו.
ב-1934, בגיל 20, עזב את משפחתו ועלה לישראל, שם התגוררו דודו, ד”ר מתתיהו שטיך, מראשוני הגנקולוגים בישראל ודודותיו קלרה ומרים שטיך וכן דוד ורוזה זילברשטיין שהתגוררו בקיבוץ. בארץ החל אברהם לעסוק בבניין ובמכונאות. בזכות חריצותו וכישוריו, הצליח לשלוח כסף ולתמוך במשפחתו שבפולין, שירדה מנכסיה בשל הגזרות הכלכליות שהוטלו על היהודים.
כאיש צעיר התאהב באוירה החופשית בישראל, ברוח הנעורים שלא הכיר כמותה והתחבר בכל מאודו לרוח הציונית.
בשלהי 1937, לאחר פטירתו של האח הבכור מונייק, שהיה מתמטיקאי מוכשר בגיל 25 בלבד, נסע אברהם לביקור משפחתו בהרוביישוב ולא העלה על דעתו שזו תהיה הפעם האחרונה בה יפגוש את הוריו. לצערו, לנוכח הקשיים שהערימו האנגלים על ההגירה לישראל, מדיניות הגבלת ההגירה לארה"ב ומחלת הסב נח זילברשטיין, לא הצליח אברם לקבל את האישורים הדרושים להבאת הוריו ואחיו חיימק לישראל.
גם הארץ לא שקטה, היתה תסיסה בקרב הערבים שהושפעו מהמופתי שחבר להיטלר. אברהם הצטרף לשורות ההגנה אשר פעלה להגנתה של האוכלוסיה היהודית .
לימים וכחלק מהפעולות לשם הגנה על הישוב, התגייס אברהם לפלוגות הלילה של וינגייט. בספטמבר 1939 כששמע בשידורי הרדיו כי הגרמנים פלשו להרוביישוב הבין כי המלחמה באירופה היא מלחמתו, מלחמת העם היהודי וכי עליו להצטרף למלחמה.
אברהם התגייס לצבא הבריטי והתקבל ליחידת רגלים בריטית ובכך היה ליהודי הארץ- ישראלי הראשון שהפך לחייל בריטי.
היחידה ששרתה בצרפת עסקה בסלילת קווי רכבות לחזית. עם פלישת הגרמנים לצרפת, ונסיגת הכוחות, נסוגה היחידה וחולצה לאנגליה בסירות רעועות דרך תעלת לה מאנש (מבצע דינמו שנקרא לימים "הנס של דנקרק) . בלונדון סייעה היחידה בהצלת ניצולים בהפצצות הגרמנים בתקופת ה"בליץ".
מאנגליה, באיגוף גדול דרך דרום אפריקה הגיעה היחידה לתעלת סואץ ומשם בדצמבר 1940 למחנה ג'ניפה שבמצרים.
בג'ניפה התנדב אברהם ליחידת קומנדו שנועדה לביצוע משימות מסוכנות מעבר לקווי האויב. במסגרת הלחימה לקחה היחידה שבויים איטלקיים שמסרו להם את נשקם. הנשק, שהוטמן במערות ושאברהם ידע את מיקומו, הועבר מאוחר יותר בסתר ע"י אברהם לרוחמה על מנת לסייע לישוב בארץ.
הקומנדו פעל מעבר לקווי הגרמנים וגרם לנפגעים רבים. לאחר תקרית אנטישמית, לה הגיב אברהם בדרכו הבלתי מתפשרת, הועבר אברהם למחנה "סרפנד"- צריפין בישראל ושימש כמדריך בקורס קצינים. מהר מאוד זומן אברהם לקורס קצינים של הצבא הבריטי וכקצין הצטרף ליחידת 178, שעסקה ב"שירות ההובלה המלכותי" ובה מונה בה לתפקיד מנהל הסדנאות. תפקיד היחידה היה לסייע לצבא הבריטי במלחמתו בצבא הגרמני בראשותו של רומל. בארץ שרר באותם ימים פחד גדול שמא יובס הצבא הבריטי והצבא הגרמני יכנס לארץ ומשם יעבור לאירופה.
יחידת 178 עליה נמנה אברהם, יחד עם יחידות יהודיות נוספות, סיפקו תחמושת ואספקה לצבא הבריטי ובכך סייעו לניצחון הצבא הבריטי בקרב הנודע והמכריע ב"אל עלמיין", עליו ניצח גנרל מונטגומרי. כקצין הסדנה הועלה אברהם לדרגת קפטן בשדה הקרב וזאת לאור הצלחתו בתיקון רכבים והשבתם לשדה הקרב. על כך אף קיבל את אות מונטגומרי.
ב- 1943 עברה יחידתו של אברהם למלטה, כדי לתמוך באיתנות מלטה כנגד הגרמנים והאיטלקים. במהלך טיסה לצילומי אוויר בה השתתף אברהם, התרסק המטוס ואברהם ניצל בנס אך נפצע קשה. בשל כוויות חמורות אושפז אברהם בבית חולים צבאי במלטה למשך מספר חודשים.
החזית עברה לאיטליה, ואברהם עבר ממלטה לאיטליה והתמנה לאחראי הסדנאות של כלי הרכב שסיפקו אספקה לחזית.
ב-1945 עם סיום המלחמה, נפוצו שמועות בדבר הימצאותם של עקורים- אסירים יהודים לשעבר ליד מחנות כפיה שונים ואברהם החליט לנסוע ולברר מה עלה בגורל משפחתו.
המשימה החשובה מבחינת אברהם היתה למצוא את אחיו, חיים (חיימק). הוא ביקש חופשה ויחד עם נהגו, מצוייד במדים, נעליים ופנקס צבאי, יצאו לדרך לפי מפות בהן צויינו 36 מחנות .
אברהם, פגש במחנות שילדי אדם שקיבלו את פניו, כחושים וחולים. בכל מחנה בירר מה עלה בגורל יהודי הרוביישוב ובגורל משפחתו, שכן משפחתו, בעיקר אביו שהיה ציר בקרן היסוד, היתה מוכרת בקרב הקהילות. באחד המחנות פגש באישה צעירה, הלה פירסט, אותה הכיר אברהם מהרוביישוב, אך לא הצליח לזהותה בשל מצבה הפיסי. הלה סיפרה לו על השמדת יהודי הרוביישוב ועל רצח הוריו, בין השאר סיפרה לו כי אביו, אפריים זילברשטיין, שהיה מראשי הקהילה ויו"ר בית היתומים היהודיים בעיר, התבקש יחד עם אביה, להעביר לגרמנים רשימות של יהודי העיר. כשסירבו לעשות כן, הוצאו להורג בירייה בכיכר העיר. אירוע זה טלטל את יהודי העיירה והיה ככל הנראה הרצח הראשון של יהודים בעיר. אפרים- פישל זילברשטיין זכה להלוויה כשכל יהודי העיר ליווהו לדרכו האחרונה.
כן סיפרה כי האם, טאובה, התחבאה לאחר רציחת אפריים במשך מספר חודשים אצל שכנה, אך הוסגרה לגרמנים וכך טאובה והשכנה שהסתירה אותה -נרצחו. כך גם למד אברהם על חלקם של הפולנים ברצח היהודים בעיירה.
הלה פירסט סיפרה שחיימק נלקח למחנה ריכוז אך לא ידעה מה עלה בגורלו. מידע זה הפיח באברהם תקווה שהניעה אותו להמשיך וחפש אחר אחיו הצעיר.
בעקבות ידיעה על כך שפליט פגש צעיר בשם "חיימק", הגיע אברהם למגורי פיליטים במחנה "אdפלדן" Eggenfelden)). יהודי מהרוביישוב, לייבלה ברנשטיין, ניגש לאברהם ואמר לו שחיימק חזר מספר שעות קודם לכן למחנה. הוא סיפר שחיימק התכוון לחזור להרוביישוב לברר מה עלה בגורל משפחות, אך פגש בפראג את חברו הנרי אורנשטיין שסיפר לו על הפרעות שפרעו הפולנים ביהודים שביקשו לחזור לבתיהם, לאור זאת חזר חיימק מתוכניותיו ושב למחנה.
מצבו הבריאותו של חיימק היה בכי רע וכיון שרק בבית חולים היתה אנטיביוטיקה, הלבישו אברהם במדי קצין בריטי והביאו לבית חולים לקצינים. לאחר החלמתו עלה חיים על אוניה במרסיי ודרך מצרים הגיע לישראל.
הקשר בין האחים אברהם וחיים היה קשר נדיר ומיוחד- הם כונו בחיבה "זילברשתיים". האחים טיפחו גם את קשרי דור ההמשך, אפי ועירא, ילדיהם של חיים ואידה ויונית, בתם של אברהם ושרה.
אברהם קודם לדרגת מייג'ור, הדרגה הגבוהה ביותר לקצין יהודי בצבא הבריטי.
לאחר המלחמה, התמנה אברהם לתפקיד מרכזי בארגון העברת פליטים יהודים לארץ ישראל. בתוקף תפקידו כקצין תובלה בצבא הבריטי, הוא הוביל מבצעי הברחת פליטים מסוכנים, בהם הצליח להעביר פליטים במסווה של חיילים ולהעלותם על אניות בדרכם לישראל.
במאי 1946 כשהפלוגה התכוונה לחזור לישראל, נעצר אברהם ע"י המשטרה הבריטית והועבר למחנה מעצר לקצינים. אברהם נחשד בהובלת פליטים ב"רכבי הוד מלכותו- מלך אנגליה". בעודו במחנה המעצר קיבל מכתב הוקרה על שירותו יוצא הדופן ממפקד העליון של הכוחות הבריטיים, מונטגומרי. כעבור זמן מה שוחרר מחוסר ראיות וזכה כפיצוי לחופשה של שבועיים בלונדון על חשבון הוד מלכותו.
בישראל שירת אברהם בהגנה, היה מפורצי דרך בורמה במצור על ירושלים ולימים עסק בביטחון מדינת ישראל.
בישראל נשא אברהם לאישה את שרה, אף היא ילידת פולין ולהם נולדה בת- יונית שנקראה ע"ש סבתא טאובה (פירוש השם- יונה קטנה).
אברהם חש שמחובתו להנציח את הנרצחים שקולם נדם ולספר לדורות הבאים על זוועות השואה ועל חלקם של הפולנים ביישום התוכנית הנאצית.
אברהם תכנן והקים אנדרטאות לזכר קהילת הרוביישוב, הן בנחלת יצחק בתל אביב והן בבית הקברות היהודי בהרוביישוב.
באנדרטה שהוצבה בבית הקברות בנחלת יצחק לזכר קהילת יהודי הרוביישוב, הוטמן קלף המכיל את שמות חברי הקהילה היהודית שנרצחו. בשנת 1997 אברהם תיכנן ובנה אנדרטה על אדמת בית הקברות בהרוביישוב במקום בו נרצחו יהודי העיירה על ידי הגרמנים ועוזריהם הפולנים באכזריות ליד בור ההריגה ונקברו בקבר אחים. בבית הקברות היהודי, בו לא נותר זכר לקהילה בת 500 שנה ולאירועים הנוראיים שקרו בעיר, הוקמה האנדרטה בה שובצו שרידי מצבות שאותרו וחולצו מרחובות העיר.
אברהם זילברשטיין היה איש עשייה, חזון, תעוזה ומסירות. סיפורו שזור בתולדות העם היהודי בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה שלו. מורשתו תועדה בספרים, ובנפשותיהם של אלה שזכו להכירו. יהי זכרו ברוך.
