גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה הרוביישוב עיר חסידית מובהקת ושרר בה הווי דתי-מסורתי. עם זאת, גברה בהתמדה השפעתה של התנועה הציונית. בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם הראשונה ישבו בוועד הקהילה נציגים מכל הזרמים – אורתודוקסים, ציונים ואנשי ה"בונד". בשנת 1931 נבחרו לוועד הקהילה 12 חברים, מהם ארבעה מרשימת בעלי המלאכה, שלושה ציונים, שלושה מ"אגודת ישראל" ושניים בלתי מפלגתיים. לראש הקהילה נבחר שמואל ברנד, ששימש בתפקידו שנים רבות.
כבר ב-1917 התארגנו ראשוני הציונים בהרוביישוב ב"אגודת ציון", ותוך שנים מעטות הקיפה הפעילות הציונית בעיר את כל הזרמים והתנועות: "צעירי ציון", "פועלי ציון", "המזרחי", "הציונים הכלליים", "הפועל המזרחי" והרוויזיוניסטים. כמו כן נוסדו גם קינים של תנועות נוער ציוניות ביניהן ,"השומר הצעיר", "פרייהייט" "החלוץ הצעיר" ובית"ר.
חברי "החלוץ" הקימו פלוגת הכשרה, שחניכיה עבדו במנסרה של שידלובסקי, מאוהדי הציונות בעיר. בשנת 1934 נוסד גם מרכז הכשרה של "השומר הצעיר" שחבריו עבדו בטחנת קמח, במחסני תבואה ובמנסרות של יהודים. באוגוסט 1932 התקיים בהרוביישוב כנס של אנשי בית"ר במחוז לובלין. קן בית"ר בעיר קיבל בשנה ההיא נשק ומדריכים שהיו בעברם קצינים בצבא הפולני והוחל בהכשרה צבאית של חבריו.
רבים מבני הנוער של הרוביישוב עלו באותה תקופה לארץ-ישראל. ביניהם היה גם יוסף אלמוגי, לימים יו"ר ההסתדרות הציונית, שר בממשלת ישראל וראש עיריית חיפה. על הגידול בהיקף הפעילות הציונית בעיר ועל יחסי הכוחות בין זרמיה השונים ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים. ערב הקונגרס הט"ו (1927) נמכרו בהרוביישוב 229 "שקלים" (תעודה על תרומה), ועד לקונגרס הכ"א (1939) עלה מספר רוכשי ה"שקל" ל-883.
בשנת 1927 נבחרו 11 יהודים למועצת העיר (מתוך 24 חברים). שלושה מ"פועלי ציון", שלושה מה"בונד", שלושה מרשימות עצמאיות ושניים היו קומוניסטים. שניים מן הנציגים הפולנים, חברי מפלגת האיכרים, שיתפו פעולה עם הנציגים היהודים במועצה במאבקם נגד הנציגים האנטישמיים. מבין המפלגות הלא ציוניות פעלו בהרוביישוב סניפי "אגודת ישראל" ו"צעירי אגודת ישראל", שהתבססו, בעיקר, על החסידים וה"בונד" עם תנועת הנוער שלו "צוקונפט" (עתיד). ל"בונד" היתה השפעה רבה באיגודים המקצועיים. אחדים מבני הקהילה הצעירים השתייכו למפלגה הקומוניסטית, שפעלה אז בפולין במחתרת. בשנת 1923 נאסרו כמה מפעיליה ושלושה מהם (משה קורנבליט, בריש וייסברוט ויהושע אייזנברג) נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.
