אימי נולדה ב-31.12.1918 בעיירה הרוביישוב להוריה פרל (לבית ליברמן) ולאביה -יחיאל גרטנר.

לאימי ששמה בישראל היה שושנה, אך נקראה בפולין על ידי מכריה רוז'קה היה אח בשם אברהם (אבק) גרטנר, שהיה צעיר מאימי בכ- 3 שנים.

אימי למדה בבית הספר היסודי בהרוביישוב ובגמנסיה שקיימת בעיר עד היום הזה, היא אהבה לשחק ולהתחרות במשחקי הדמקה, לשוט בקייק עם חבריה בנהר ההוצ'בה הזורם לאורך העיירה.

אימי היתה ילדה מקובלת, חברותית ותלמידה טובה וממושמעת. גילויי האנטישמיות שהחלו כבר לפני מלחמת העולם ה-2 ,  פגעו בזכויות היהודים והפלו אותם לרעה.

זכור לי סיפור שסיפרה לנו אמא בעת ביקור בעיירה, בנסיעה בה נחנכה המצבה בהרוביישוב. אימי סיפרה שהענישו אותה דווקא בגלל שהיתה מצטיינת במתימטיקה ונתנו לה מלקות עם סרגל על ידיה, העמידו אותה בפינה והיא נאלצה לעמוד עם ידיה מאחורי הגב.

עד כמה שידוע לי אימי היתה בתנועת הנוער "החלוץ".

בהיותה בת 18 בערך, חלתה אמה בסרטן ונשלחה לווינה (אוסטריה) לסניטריום, שם הורע מצבה והיא נפטרה ונקברה בבית הקברות היהודי בוינה. בבית נשארו אביה יחיאל ואחיה הצעיר אבק. 

האב שסחר בדברי סידקית, נאלץ לעזוב את הבית לעיתים קרובות כדי להתפרנס מעבודתו ולכלכל את המשפחה. הוא עבר עם סוסה ועגלה בין העיירות ולעיתים קרובות נאלץ להעדר מהבית לתקופות ארוכות. 

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת  1933 ,האווירה הכללית הפכה להיות עוינת עוד יותר והמצוקה גדלה. 

לאימי נודע שיש למשפחתה קרובים בעיירה אחרת ובתושייתה החליטה לברוח עם אחיה לאותם הקרובים. היות ולא היו אמצעי תחבורה נגישים והימים היו תחילת ימי בחורף, היה עליהם ללכת דרך ארוכה ולעבור יערות, הבריחה לקחה להם זמן רב. 

עם הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939  נכבשה העיר ע"י הגרמנים, אך בהמשך בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נסוגו הגרמנים והעיר עברה לתקופה קצרה לשליטת הסובייטים.

השמועה על התקדמות הגרמנים הגיעה גם לקרובים שאליהם הגיעו אימי ואחיה והם ניצלו את הנסיגה הסובייטית כדי לברוח מזרחה, אל שטחים שבשליטת ברית המועצות מתוך תקווה למצוא שם מקלט בטוח מהכיבוש הנאצי.

במהלך מנוסתם, בדרך אקראית, בחנוכה, אימי ואחיה התחברו עם אביהם ויחד הגיעו לסיביר. זה היה נס החנוכה הפרטי שלהם, שסופר לילדי ולנכדי מידי שנה בחג החנוכה. 

בסיביר, אימי למדה להיות אחות לבורנטית. היא עבדה וטיפלה בחולים. לא פעם בזכות מקצועה, ניצלו חייה של אימי, שכן המקצוע היה חיוני ביותר בתקופת המלחמה. 

לצערי, אימי, כדרכם של רבים מניצולי שואה המעיטה לספר על ילדותה ונעוריה.

בשנת 1945 הגיעה אימי יחד עם אביה ואחיה אבק למחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה. המחנה פעל באזור הכיבוש האמריקאי, שם אימי הכירה את אבא שלי, יצחק וידרמן ואחיה הכיר את אשתו ושני הזוגות התחתנו. 

אימי, המשיכה את עבודתה כאחות גם במחנה  העקורים ועבדה במרפאה.

אחיה של אימי אבק, היגר עם אישתו וביתם שנולדה במחנה העקורים לארה"ב. ב ארה"ב נולד להם בן. 

במרץ, 1949 עלו הורי לארץ, כשאימי בהריון איתי. בתחילה גרו ביפו ואחר כך בהיותי בת ,4 עברו לגבעתיים.

אימי עבדה שנים רבות במכון הווטרינרי בבית דגן ואף הרחיבה את ידיעותיה בלימודי הווטרינריה. היא חקרה את מחלת הפה והטלפיים של הפרות והייתה שותפה בהמצאת נסיוב לטיפול בפרות. כמו כן, חקרה ועבדה בזיהוי מוקדם של מחלת העופות (ניוקאסל).

ההורים שלי חברו בעיקר לחברים מהרובישוב. יחד חגגו בחגים, אהבו להתחפש ואימי הייתה אמונה על תפירת תחפושות מקוריות, גם להם וגם לי, כילדה. חגגנו באירועים משפחתיים, בנסיעות משותפות לבתי הבראה והם ידעו, למרות עבודה מאומצת של שניהם, להנות עד כמה שאפשר.

אבי נפטר בגיל צעיר ואימי חיה עד גיל 84. 

כשפרשה מעבודתה, התמסרה לנכדיה ואף התנדבה במוקד החירום של עירית גבעתיים. לימים קיבלת גם אות כבוד.

אימי, שושנה, היתה דמות אהובה ומשמעותית לי ולילדי, עד היום הזה.