ב-1917 נוסדה בהרוביישוב ספרייה ציבורית יהודית שהתפצלה כעבור זמן מה לשתיים – ספרייה ציונית על-שם י"ח ברנר ובה כ-7,000 ספרים, וספריית ה"בונד" על-שם י"ל פרץ, ובה כ-3,000 ספרים. בעיר היה גם מועדון של "פועלי ציון", עם אולם קריאה. במועדון פעלו גם חוגים לדרמה ולספרות וקבוצת ספורט של ה"בונד", "ספרטקוס" שמה.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הופיעו בהרוביישוב גיליונות אחדים של כתב-העת ביידיש "אונזער ווארט" ("המילה שלנו") של סיעת "פועלי ציון" בעריכת מאיר הופמן ואליעזר פלושקין. בשנת 1930 הופיע כתב-עת נוסף, "הרוביעשאווער לעבן", (חיים הרוביישוביים) כמוסף לעיתון "כעלמער שטימע" (הקול של חלם) של "הציונים הכלליים".
בבית הספר העברי "התקוה" זכינו לראות דור רענן ובריא, מתחנך ברוח היהדות הלאומית וחדור הכרת ערכה של התקופה – תקופת התחיה שבה הם חיים, ואין אני מהסס אף רגע מלהדגיש, שבעבודתנו הצנועה בבית הספר סללנו את דרך ההצלחה אשר בה בחרו חניכינו – זו הדרך לארץ ישראל. זו היתה להם דרך מפלט טבעי, עקבי וישיר, מותאם לחינוך אשר קיבלו בנעוריהם, דרך בלי תסבוכות ובלי מהפיכות נפשיות.
ידוע ידעו התלמידים שהצהרת בלפור אינה אלא אתחלתא דגאולה, אולם החוויה בבית הספר לקראת המאורע הפכה לחוויית גאולה ממש. התהלוכה של מאות הילדים מדוגלים ומקושטים, אשר נמשכה לאורך הרחובות המרכזיים של העיר היתה הפגנה של גאון לאומי, אשר ערכה החינוכי והשפעתה על נפש הילד העברי היו לאין ערוך. לא הנאומים, אשר הושמעו בבית הכנסת, גם לא השירים וקריאות הגיל היוו את הביטוי המלא להתעוררות הלאומית, כמו אותה הפגנה של הדור הצעיר אשר יצא לרחובות, חגיגי ומואר, לקראת פעמי הגאולה הראשונים של העם, על אף הבוז של הגויים וגל השנאה אשר גאה מסביב.
זו היתה אוכלוסית ילדים בריאה, בת כושר לימודים וחוש הסתכלותי יפה. כמה אני מצטער ברגע זה שאינני זוכר את שמותיהם. אך מהו השם, אם פניהם ועיניהם מופיעים מרועננים בזיכרון: עיניים חומות; עיניים שחורות; פנים של רטט, גיל והתלהבות, ופנים שקטים ומהורהרים; פנים חייכניים חיוך פקחי ונועז, ופנים עצובים שרשמי עוני ומחסור טבועים בהם. אלו ואלו גילו די רצון וענין בלמודים. אינני זוכר בציבור ילדים זה יוצא דופן אחד מבחינת קושי חינוך או נחשלות פסיכית. ואיזה גישה רצינית לעבודת השיעורים! והכבוד והחיבה למורים!"
יצחק בלומשטיין, "שנתיים בבית הספר התקווה", ספר הרוביישוב, עמ' 351-349
"כאשר עבר בית הספר תרבות" בהרוביישוב לרשות מפלגת פועלי ציון, חשנו אנחנו, התלמידים, במשב רוח מרענן. עד אז היינו אדישים לכל. לא ביקשנו דבר לא מעצמנו ולא מהעולם. מהלך מחשבתנו היה מוגבל ולא עלה על דעתנו שאפשר לשנות את פני הדברים ושאנו נהיה בין המשנים. חשבנו כך היה וכך יהיה לעולם.
אבל השינויים בסדרי בית הספר ובתוכנית הלימודים חוללו סערה, עקרו מלבותינו הרכים את המושגים הישנים והתחלנו להכיר את המציאות האפורה. מורי בית הספר חינכו אותנו להכרה ציונית-סוציאליסטית והיא נתקבלה על דעתנו.
חלמנו על יגיע כפיים ועל חיי קומונה. את הרעיונות 'המהפכנים' האלה רכשנו בין כתלי בית הספר, מתוך שעורים ושיחות עם המורים המחנכים.
תססו בנו געגועים חזקים לארץ ישראל. זכורני שאני וחברי העלינו תוכנית להגיע לארץ ברגל, דרך קווקז. הסבא שלי קנה בזמנו חלקת אדמה בארץ ובתוכניתנו היה להקים על חלקת האדמה של סבי קומונה של פועלים יהודים. חברינו בכיתה, שידעו על תוכניתו זו, כינו אותנו דון קישוטים אבל המורה, מחנך הכיתה, לא לעג לנו. להיפך, הקשיב לדברינו בכל הרצינות והסביר לתלמידי הכיתה שהתוכנית היא מציאותית, אלא שיש לדחות את ביצועה לזמן מסויים.
בוגרי בית הספר השפיעו לטובה על הנוער היהודי בעיר. רבים הצטרפו ל'חלוץ הצעיר' ואחר כך ל'פרייהייט'. אנחנו, בוגרי בית הספר, היינו למדריכי נוער, שהיה כמעט בגילנו.
המורה מאיר הופמן (מייטשע) פעל הרבה מבחינה חינוכית וארגונית בין תלמידי בית הספר, בין הנוער שמחוצה לו וגם בתוך שורות 'פועלי ציון'. מייטשע היה מורה לספרות יידיש. בשיעוריו ריתק את תלמידיו והצליח לחבב עליהם את הספר היהודי. הוא טיפח בלבנו יושר אישי וחינך אותנו לכנות.
צורת הלימוד בבית הספר חיבבה עלינו את הלימוד לשמו. נוסדו קבוצות של תלמידים, שגם לאחר גמר בית הספר המשיכו בהשתלמות עצמית.
המורה פולושקו השקיע מאמצים רבים כדי לעזור לבוגרי בתי הספר. הוא חלק שיעורים חינם לבוגרים שהתכוננו להכנס לסמינר למורים בווילנה, עזר לשני בוגרים להתקבל לבית ספר מקצועי בפיוטרקוב ועזר לשני בוגרים אחרים לצאת להכשרה חקלאית. והמדובר בנערים בני חמש עשרה שטרם יצאו מתחום עירם וטרם נגמלו מסינרה של אמא. עזרת המורים היתה, איפוא, דרושה ויעילה מאד.
יהודה צימרמן, "משב רוח מרענן", ספר הרוביישוב, עמ' 360-359
