אבי , מיכאל, היה בנם הבכור של אייזיק ובאלצ'ה (לבית אידלמן) פינגר, ואחיה של חנהלה.
אייזיק פינגר היה סוחר עצים, בעליו של מחסן העצים הגדול בהרוביישוב ובעל קשרי מסחר ענפים במחוז לובלין כולו. המשפחה היתה בעלת אוריינטציה ציונית מובהקת : אייזיק עמד בראש הקרן הקיימת בהרוביישוב ואבי נשלח ללמוד בוורשה בסמינר הגבוה ללימודי דת – כדי להכינו ביום מן הימים לעלות ארצה .אבי, מיכאל, נהג לספר לי בגאווה לא נסתרת שבשנים שלמד בוורשה נהג להתכתב עם אביו בעברית.
אבי וסבי נתפסו באקציה השניה אולם נמלטו והסתתרו ביערות. הם היו יחד עד סוף המלחמה: שבוע לפני פסח 1945 – נפטר סבי אייזיק מטיפוס. אבי מיעט מאוד לדבר על התקופה הקשה ואני נמנעתי במודע ובחשש – מלשאול. לכאורה הגנתי על בחירתו של אבי בשתיקה, אך באותה מידה הגנתי על עצמי : ברחתי . נסתי על נפשי . היום אני כמובן, מצטערת על כך צער רב , שכן מעט מאוד ידוע לי על קורות אבי בהרוביישוב, ומה שידוע לי ליקטתי מחבריו רק אחר מותו.
הורי הכירו ונישאו במחנה העקורים סלצהיים שליד פרנקפורט א.מ.
עם עלותם ארצה ב 1946, השתקעו הורי בחולון. אמי, שרה, היתה אחות ואבי היה איש חינוך. כשכיהן כמנהלו של בית הספר ע"ש חנקין בעיר, נוצר ראשית הדיאלוג בין בית הספר ובין התיכון בהרוביישוב. קשר זה מתקיים למעלה משלושה עשורים.
אף שמיעט אבי לדבר על קורותיו שלו עצמו בשואה הוא השקיע מאמץ רב בשימור זכרון השואה בבית ספרו . הוא אחז ללא לאות בשני עקרונות :אסור לה לשואה להפוך ל"שחקן" במגרש הפוליטי – הפוליטיקה תמסחר ותוזיל אותה. העקרון השני : לעולם אל לנו לאמץ את "תודעת הקורבן" שכן תודעה כזו תביא בהכרח להתרופפות מוסרית . הקורבן תמיד בטוח שהוא צודק. כקורבן הוא מצוייד ב"תו תקן" מוסרי גבוה (הרי כבר סבלנו מספיק) לפיכך אימוץ "תודעת קורבן" היא בהכרח מדרון מוסרי חלקלק.
אבי מיכאל דרורי נפטר בסוכות תשנ"ט (1998) ונקבר בחולון.
