הנרי אורנשטיין נולד ב-13 באוקטובר 1923 בעיירה הרוביישוב להוריו לייב וגולדה אורנשטיין, אח צעיר לאחיו פרד, פליקס וסאם ואח בוגר לאחותו הקטנה הנקה. אביו היה סוחר תבואות, אחד מעשירי העיר.
הנרי, שכבר בגיל 4 ידע לקרוא, סירב ללכת לבית הספר היסודי ולמד עם מורים פרטיים. בגיל 11 הצטרף לבית ספר והיה לתלמיד מצטיין אך כל זה לא עזר לו בעימותים עם הילדים הפולניים האנטישמיים שגרמו לו לחרדות ולפחדים.
הגימנסיה היתה בית ספר תיכון מבוקש, שתנאי הקבלה אליו היו קשים וכמעט בלתי אפשריים ליהודים. מתוך 500 מועמדים התקבלו לגימנסיה כ- 30 מתוכם הנרי ואייזיק שהצטיינו בלימודים והיו היהודים היחידים שהתקבלו במחזור זה.
למרות הצטיינותו והיותו מוביל בהישגיו, כשהגיע מועד הענקת הפרסים למצטיינים, הוחלט בגימנסיה כחלק ממדיניותה האנטישמית, שלא להעניק פרסים.
בשנת 1938- לנוכח עליית כוחו של היטלר באירופה, הפצתה של "תורת הגזע” והתגברות האנטישמיות, צפה הנרי כי הגרמנים יכבשו את פולין ויהרגו את היהודים וניסה לשכנע את הוריו לעזוב. המבוגרים אשר חששו לבאות, לא האמינו שכל כך רע יכול להיות וקיוו שיימצאו פתרונות.
להנרי, שהעיד על עצמו שהיה ילד בר מזל, התנפץ חלום הילדות בהגיעו לגיל 16 בשנת 1939, זמן קצר לאחר הפלישה הנאצית לפולין. להנרי היה ברור שאין זו עוד מלחמה וכי יש חשש גדול לגורל היהודים בפולין.
בספטמבר 1939 התקדמו הגרמנים לקראת פלישה וההתנגדות הרוסית לא הצליחה לבלום את הגרמנים. למרות התקוה שאיומיו של היטלר הם איומי סרק ושהנבואות השחורות יתבדו, החשש היה כבד. צבאות צרפת ואנגליה הצטרפו למלחמה אך מהר מאוד נודעו הישגיו של היטלר ושמועות על מעשיו הנוראיים כלפי יהודים גרמו לבהלה גדולה.
עם גל הפליטים שגבר כל יום, החליטה משפחת אורנשטיין לעבור לאזור שליטת הרוסים אך לאחר שהות מחוץ לעיר, כשנפוצו שמועות שהרוסים הגיעו להרוביישוב, שבה המשפחה לביתה. עד מהרה נפוצו שוב שמועות והפעם על נסיגתם הצפויה של הרוסים וכיבוש העיר על ידי הגרמנים. שוב היתה התלבטות כיצד נכון לנהוג על מנת להינצל.
בסוף ספטמבר החליטה משפחת אורנשטיין כי הנרי, אביו ושלושת אחיו (פרד, סאם ופלק), יברחו לאזור שנכבש על ידי הסובייטים, לאחת מעיירות אוקריאנה, בעוד אימו ואחותו הנקה, יישארו בביתם מתוך אמונה תמימה שהגרמנים לא יפגעו בנשים.
גם תחת ידם של הרוסים לא היו החיים קלים, אך הנרי השתלב בלימודים והצטיין בהם והמשפחה הצליחה לחיות מספר חודשים בעיר אוליקה בה מצאו מקום בטוח יחסית.
למקום המצאם הגיעו השמועות הנוראיות על צעדתה המוות ליהודי חלם והרוביישוב וכן נודע להם על המיסים הגדולים שהוטלו על היהודים שרוששו את בני הקהילה.
בחודש יוני 1941, הגיעו הגרמנים לאוליקה, לקחו את היהודים ל"עבודה". הוצאתם להורג של יהודים על לא עול בכפם התקבלה בהתחלה בחוסר אמון מוחלט ורק לאחר זמן הבינו את גודל האכזריות. גברי משפחת אורנשטיין המשיכו בבריחתם לעיר וולודזימייז כאשר ידיעות על רציחות המוניות ואקציות הגיעו מכל עבר.
בלווודזימייז מצאו הנרי ובני המשפחה מחבוא בין שני קירות בצפיפות איומה.
הגרמנים התקדמו בכל החזיתות, כיתרו את לניניגרד והגיעו לקייב והיה נראה שכל אירופה נפלה לרגלם, עם זאת התגנבה התקווה כשנודע שהכוחות הגרמניים נעצרו ברוסיה ואינם מצליחים להתקדם בחורף הקשה.
החלו השמועות על המתות של יהודים במשאיות גז ע"י הs.s. ועל תאי הגזים- תעשיית מוות בערים טרבלינקה, סוביבור, אשוויץ. הדעת לא יכלה להבין איך העולם עומד מנגד ומאפשר זוועה כזאת. עיר אחר עיר, אספו הגרמנים את היהודים וגרשו אותם למחנות המוות.
הם התחבאו אצל גב' ליפינסקה, שאת בנה הנרי לימד בעבר. הם ידעו שמי שיימצא מחביא יהודים ישלם על כך בחייו ובחיי בני משפחתו. גב' ליפינסקה דאגה להם לאוכל ואף סייעה להם לעבור את הנהר בוג כדי להתאחד עם נשות המשפחה בהרוביישוב לאחר 3 שנים בהם לא התראו.
בבוקר ה- 20 באוקטובר נקראו היהודים לרכבות וכ- 3000 מבני העיירה הובלו לסוביבור ושם מצאו את מותם. הנרי ומשפחתו נשארו במחבוא. מראות היהודים שמובלים והפולנים המשסים בהם היו קשים. הנרי שקע בקריאת ספר כדי לברוח מהמציאות האיומה.
בזמן האקציה האחרונה בשנת 1942, עם חיסול הגטו, נשלחו אלפים מיהודי הרוביישוב לתאי הגזים בסביבור, כשה- S.S. אורבים מחוץ לבתים עם כלביהם ועוזריהם האוקראינים כציידי אדם ומבריחים יהודים מבתיהם. בזמן זה התחבאה משפחת אורנשטיין בבית שכנים, במחבוא צר בין שני קירות ללא יכולת לזוז או לשבת וזאת במשך כשבעה ימים. כך התחבאו עד שהכריעם הרעב והם ונאלצו להסגיר עצמם לנאצים.
בשל הכרותו של האח פרד עם אחד הגרמנים, זכו האחים לבית אורנשטיין "לחנינה" ולא נשלחו אל מותם, אך ההורים לייב וגולדה הועלו על משאיות כאשר האמא קוראת לעברם באידיש " פרד, תציל את הילדים".
המשאיות פרקו את יהודי הרוביישוב בבית הקברות היהודי בעיר, שם הצטוו להתפשט ולשכב בשורה על שפת הבור כאשר איש גסטאפו ירה כדור בראש של כל אחד ואחת. הגופות הושלכו לבור ונשרפו.
התחילו להגיע בשורות על ניצחון מונטגומרי במדבר באל – עלמיין, נודע על נחיתת האמריקאים בצפון אפריקה ולאחר מכן החדשות מחזית רוסיה, שם לא הצליחו הגרמנים להתקדם ונחלו תבוסה גדולה.
בזמן זה נשארו הנרי, אחיו ויהודים בודדים לעבוד בפינוי בתיהם של היהודים שנרצחו. היה ברור שהם חיים על זמן שאול. לימים מונה פרד, שמעמדו היה מכובד גם בעיני הגרמנים בשל היותו רופא להיות ראש הקבוצה וככזה קיבל פקודות מהגסטאפו ווהיה אחראי על המנהלות.
קבוצת היהודים וביניהם הנרי, אחיו ואחותו, פונו למחנה בוזדין. עד לרגע האחרון לא היה ברור אם הם מובלים להשמדה או לעבודה. בכניסה למחנה היה השלט " העבודה משחררת". האנשים אותם פגשו במחנה היו במצב גופני נוראי, במצב של גוויעה איטית.
אנשי המחנה סיפרו על מפקד סדיסט וחייהם במחנה היו קשים. הם אכלו מרק דלוח וסבלו מרעב. בזכות מטבעות זהב שהאחים לבית אורנשטיין הצליחו להחביא, הם השיגו מדי פעם לחם. במחנה זה החלו לעבוד עבור בית החרושת "היינקל" לייצור חלפים למטוסים בשביל הצבא הגרמני. הם האמינו שהעבודה במפעל, שלצבא יש בו תועלת, תעניק להם הגנה מסויימת מפני סלקציה.
עם התקדמות הצבאות הזרים, הגיעו דיווחים על מחנות עבודה שבהם מחסלים באופן שיטתי את היהודים. היה ברור שהגרמנים לא ירצו להשאיר עדים למעשיהם ויפעלו לרצוח את כולם. משמועות הובן שבעלי המפעל "היינקל" לחצו שלא יחסלו את אסירי המחנה שכן היו זקוקים לכוח האדם לעבודה במפעל. למרות זאת היה ברור שככל שכוחות הברית והרוסים דוחקים את הגרמנים, כך חיי האסירים היהודים בסכנת השמדה.
באחד הימים כשהנרי חזר מעבודתו במפעל, שמע קריאה "כל המדענים, המהנדסים, הממציאים, הכימאים והמתמטיקאים היהודיים חייבים להירשם מיד". אף לא אחד מבני המשפחה השתייך למקצועות אילו, פרד היה רופא, סאם משפטן, פלק למד רפואה שנתיים, הנקה והנרי היינו רק תלמידים שלמדו בתיכון. הנרי חשש אך עלה בדעתו שמי שייכלל בקבוצה זו עשוי להציל את חייו. מבלי לשוחח על כך עם אחיו, רשם את כולם לקבוצה זו.
כשנקראו כל הנרשמים לקבוצת ה"מדענים" התקשה הנרי להבין מה מטרת קבוצה זו. לפתע התבהר לו שאולי מדובר ביחידה של "מדענים מדומים"- קבוצה שכל מטרתה לאפשר לקצינים גרמניים לחמוק מגיוס לחזית ובדרך זו גם לעזור ליהודים.
בינתיים הועברה הקבוצה למחנה בקרבת מקום בתנאים משופרים אבל אז, ביקשו מקבוצת ה"מדענים" לעלות למשאית והפרידו מתוכה מספר אנשים ביניהם את האחות הנקה. על המשאית היתה גם הלה פירסט מהרוביישוב שלימים ידעה לספר לניצולים על מה שארע למשפחותיהם בהרוביישוב.
המשאית נעצרה במחנה ההשמדה הידוע לשימצה "מאיידנק" שנותרו בו רק אסירים פוליטיים לאחר יהודים שהיו בו נרצחו, ונראה היה כי איש לא הבין מה עושה יחידה של יהודים במקום הזה וכיצד נותרו בחיים.
מהאסירים במחנה למדו שחיי אסיר בו לא ארכו יותר ב- 3 חודשים ושלמעלה ממאה אלף יהודים נספו במחנה עוד לפני הטבח האחרון והנורא. הטבח האחרון היה בנובמבר 1943 ונמשך 13 שעות, בהן נרצחו 18,000 יהודים שהושכבו בשוחות כשברקע מתנגנת מוזיקת וולסים. השבויים הפוליטיים צוו לחפש דברי ערך על הגופות, שרפו גופות , עקרו שיני זהב, ניפו את האפר ושברי העצמות בחפשם אחר אבנים טובות וזהב. סילוק הגופות נמשך עד מספר ימים לפני חג המולד בשנת 1943. – השטח יושר כך שאי אפשר היה להבחין במעשי הזוועה שנעשו שם.
האסירים במחנה עברו בדיקות גופניות משפילות, הנרי ואחיו הצליחו להחביא בפי הטבעת שטרות כסף בידיעה ששטרות אילו יכולים להציל אותם בהמשך. היתה סכנה רבה בהחבאת הכסף. מי שנמצאו אצלו כסף או דברי ערך, שילם על כך בחייו.
היהודים נלקחו ברכבת בקרונות משא. היעד לא היה ידוע אך הנרי חשב שכל מקום עדיף על מיידנאק. בקרונות היה חשוך, מחניק וחם. אנשים עשו צרכיהם, לא ניתן היה לזוז, אנשים נחנקו ושיוועו לעזרה שלא הגיעה. כך הגיעו למחנה בפולין בשם "פלאשוב".
במחנה הם היו מותשים, מלוכלכים, וחלקם חלו בטיפוס, אך למזלם, ותחת פיקוחו של פרד, נעצרה התפשטות המחלה.
הגם שהגיעו שמועות על התקדמות הרוסים וכניסתם לשטח פולין, ידעו האסירים כי סומנו למוות ולא האמינו כי יזכו לראות את ניצחון הרוסים ובעלות הברית. במחנה היתה שכבה של יהודים שהיו קאפוס (מסייעים לגרמנים) שחיו חיי מותרות ושחיתות. יהודים שהיה להם כסף יכלו לסחור ולקנות סחורות מידם של אותם קאפוס.
הנרי ואחיו שובצו לעבודת בנייה, להקמת בית חולים לצבא הגרמני. במהלך הבניה, מצא הנרי בבור גזיר עיתון. הנרי אסף את העיתון והכניסו לכיס אך איש ה- S.S שראה אותו עושה כן, הורה לו לרדת לבור 8 פעמים כשהאקדח מכוון לראשות וכל פעם הפילו שו לבור. הנרי היה בטוח שהגיע סופו. לבסוף עזב אותו הגרמני לנפשו כשהוא חבול ופצוע.
בתחילת חודש מאי הגיע קצין, לבוש בפרווה לבנה, "ד"ר בלנקה," אשר הורה לאסירים היהודים, כ- 20,000 איש להתפשט, הריץ אותם בקור וערך סלקציה מי לחיים ומי למוות, כ- 1500 אסירים הובלו למותם. מבין האסירים שניצלו היו כאלה שביקשו להצטרף לקבוצה שהוצאה להורג, שכן היו בה אנשים הקרובים להם. הגרמנים נענו לבקשות בשמחה.
הבנייה הסתיימה ועבודת האסירים הוסבה לעבודה בשדה. בתחילת יוני הגיע מידע לפיו בעלות הברית נחתו בצרפת, מידע ששוב הפיח תקוה וגם פחד.
בתחילת יוני נקראו לראיונות כל קבוצת ה"מדענים". היה חשש שמא באמצעות השאלות יתברר כי אין הם מדענים כפי שהעידו על עצמם, אך מהר מאוד התברר כי הפרופסורים שעמדו בראש היחידה, כלל לא ביקשו לבחון את כישורי הנשאלים.
קבוצת המדענים נקראה לאחד הצריפים ושם חולקו לפי הצהרותיהם לגבי מומחיותם, היו מתמטיקאים, כימאים ומהנדסים וממציאים. העבודה שניתנה להם היתה סתמית ומאוד לא משמעותית ונראה כי ההסבר עליו חשב הנרי, שיחידה זו הנה העמדת פנים ותו לו ושימשה כתירוץ לפרופסורים להמנע מלהתגייס לצבא, היה נכון.
העבודה היתה משעממת אבל נוחה יחסית, נתנה ביטחון, ובוצעה במבנה כך שהאסירים לא היו חשופים לתנאי מזג האויר הקשים.
הידיעות על נחיתת האמריקאיים בנורמנדי, נסיגת הגרמנים בצרפת, הריסת בתי חרושת גרמניים ועוד, עודדה את האסירים אשר גם ידעו כי חרב מונחת על צווארם. בינתיים הגיעו ידיעות על נסיון התנקשות בהיטלר והבנה שהיטלר ירצה לנקום ביהודים עד לאחרון שבהם בגין נסיון זה.
שטר כסף שנמצא אצל פרד, העמיד את פרד בסכנה וגם את הנרי שנחלץ להצילו. סאם ופאלק שחשבו שזה סופם של פרד והנרי היו מיואשים בהבינם שהמלחמה עומדת להסתיים וכי פרד והנרי לא יזכו לראות את הניצחון.
פרד והנרי נקראו לחקירה אצל מפקד המחנה, סרבו להודות בכך שהחביאו כסף וקיבלו מכות נמרצות עד לאיבוד חושים. כשלא נכנעו, הועברו ל"תאי עמידה"- תאי עינוי, בהם העצורים עומדים בתא צר, צפוף ומסריח. כך עמדו 3 ימים ולילות, גרונם ניחר, ללא מזון וללא מים.
הנרי ופרד הועברו ליחידת ה"עונשין" ומפקד המחנה הסביר כי הוא מחכה לאישור מברלין כדי להוציאם להורג. בינתיים הושבו פרד והנרי ליחידת ה"מומחים"
חלק מהיחידה והנרי וסאם ביניהם, הוצעדו לאיזור ההריגה, והיו בטוחים שהגיעו ליומם האחרון. להפתעתם התבקשו לחפור בבורות ההריגה ולהוציא את הגופות ולפזרן, כדי לטשטש את היקפי הרציחות.
מהקבוצה הופרדו מספר יהודים, פאלק ופרד נשארו במחנה, הנרי, סאם ושאר הקבוצה, הוסעו לברלין ומשם למחנה ראוונסבריק.
באוקטובר הגיע למחנה הפרופסור האחראי על יחידת המומחים למתמטיקה, הביא איתו מכונות חישוב וכך הם חזרו לעבודה התמוהה. יום אחד נקראו היהודים לצאת והובלו כולם לרכבות לברלין ומשם למחנה ענק הידוע לשימצה בשם אורניינבורג- זאקסנהאוזן. למזלם, לאחר עבודות בקור הנוקב, איתר אותם שוב הפרופסור וסיפק להם "עבודה" נוחה של חישובים סתמיים בתוך מיבנה, ולמעשה שוב הציל את חייהם.
קולות הארטילריה הרוסית על העיר ברלין נשמעו חזקים יותר ויותר. האסירים התבקשו להתרכז ולהסתדר לפי הלאום שלהם. סאם והנרי תלשו את הטלאי הצהוב ונותרו עם הטלאי האדום של אסירים פוליטיים והצטרפו לטור הפולני. תוך כדי צעידה הבטיח הנרי לעצמו "לא אמות, כי אחיה, ואספר את המעשים".
ה- S.S הצעידו והאיצו באסירים החלשים והרעבים הלבושים כותנות פסים. הרבה מהם כשלו, ומי שכשל נורה בראשו.
לאחר כ- 7 ימי צעידה, ולאחר שכ- 700 איש מהטור נורו למוות, נחלש סאם והיאוש חזר. לפתע הופיעו משאיות עם צלב אדום. נעצרו וחילקו אריזות מזון לאסירים המורעבים. זה היה בבחינת נס. השיירה המשיכה לצעוד ונמשך גם ההרג בחלשים שבשיירה.
בוקר אחד, התעוררו כולם וגילו שהשומרים נעלמו. האסירים לא האמינו למראה עיניהם ואז גילו שבכל האזור אין חיילים. הם מצאו משאיות גרמניות נטושות ובהן חבילות מזון, אותן פרקו על מנת להשביע את הרעב הכבד.
התברר להפתעתם שהשחרור נעשה על ידי בעלות הברית ולא כפי שסברו- על ידי הרוסים. בעיר הקרובה רוסרטוק- ראו חיילים גרמניים מסתובבים מדוכאים וללא כל מטרה. חיילים צרפתיים מבנות הברית, כיוונו אותם למקום מחסה לאסירים, שם פגשו פליטים יהודים שהשתחררו מהמחנות.
במחנה העקורים היה מזון בשפע אך עדיין רבים מהאסירים מתו בשל מחלות שונות ובעיקר מחלת הטיפוס ואף מאכילת יתר.
הגרמנים שגרו בסביבה ואף החיילים הגרמנים, הציגו עצמם לפתע ככאלה שמעולם לא תמכו בנאציים, אך היו בין העקורים שהתחילו במעשי נקם בגרמנים.
הנרי וסאם החליטו לנסות ולחזור להרוביישוב, לברר מה עלה בגורל בני המשפחה. כיון שוורשה נהרסה והיו שמועות שיש עדיין יהודים בלודג', הם עשו את דרכם ללודג' שם פגשו קרוב משפחה שסיפר להם שכל הנשים שהיו במשלוחי הנשים מהרוביישוב נרצחו ואחותם הנקה ביניהם. הוא סיפר כיצד הנשים הוצעדו בינואר 1945 בקור העז לכיוון הים הבאלטי בצעדת מוות נוראית, חלקן קפאו, מי שנחלשה נורתה ואלה ששרדו נדחפו לים הבאלטי ונפלו לתוך הקרח וטבעו. הנרי מצא את פרד בעיר האמבורג ושם שמע הנרי שאחיו פאלק נרצח בימי המלחמה האחרונים.
בהגיעם להרוביישוב גילו הנרי גילה כי רק 5 יהודים נותרו בחיים מתוך הקהילה הענפה. כן גילו שהפולנים המקומיים השתלטו על הרכוש של היהודים וחששו שמא היהודים יחזרו לדרוש את בתיהם. מכר פולני הזהיר אותם שפולנים שתפסו את ביתם מתכוננים לרצוח אותם. הנרי ואחיו סאם מיהרו לעזוב ועברו לעיר לודז'. הנרי היה נחוש להגר לאמריקה, אך סאם, שהיה עורך דין היה סבור שלא יוכל למצוא תעסוקה בארץ אחרת. בדרכו להאמבורג, עבר הנרי בצ'כיה, שם פגש את חיים זילברשטיין שהיה בדרכו לפולין. הנרי הזהיר אותו שלא לחזור לביתו בהרוביישוב וחיים, בעצת הנרי, חזר למחנה העקורים בגרמניה. במחנה זה, מספר ימים לאחר שובו, מצא אותו אחיו, אברהם זילברשטיין. אברהם שחי בפלשתינה, שירת בצבא הבריטי, הרגיש שאחיו שרד ונסע ברחבי גרמניה בין מחנות העקורים כדי למצוא אותו.
מסמכי הגירה לארה"ב עבור הנרי ופרד התקבלו לאחר המתנה של כשנתיים במחנות עקורים וב 2 באוקטובר 1947 הגיעו הנרי ופרד לניו יורק. בניו יורק חיכו להם מוריס אורנשטיין ונערה אותה הכיר הנרי- אדל.
הנרי ואדל התחתנו והנרי למד אנגלית והתחיל לעבוד אצל יצרן בדים. לימים נכנס שותף לעסקיו של דודו מוריס.
בשנת 1956 נולדה להנרי ואדל ביתם אנט ובשנת 1958 נולד בנם מארק.
הנרי ואדל התגרשו והנרי נישא בשנית לסוזי שהיתה לשותפתו לאורך כל חייו ואתה פעל רבות למען חלשים ונזקקים במפעלי פילנטרופיה בארה"ב ובישראל. .
הנרי אורנשטיין הגיע לארה"ב בשנת 1947 והחל דרכו כאיש מכירות. לימים, החליט לנסות ולייצר דגמים של בובות במחיר שווה לכל נפש וכך הפך במהרה לממציא וליצרן צעצועים, כשעיקר פעילותו הייתה ליצור העתקים לבובות יקרות שנמכרו בחנויות כל בו.
בשנות ה- 50 ייסד הנרי את "צעצועי טופר", מפעל שייצר צעצועים שזכו לביקוש רב בארה"ב: בובות שנקראו Dolly Surprise ו- Susy Cute, וכן צעצועי מכוניות שנקראו Johnny Lightning ועוד. הנרי רשם במהלך השנים כ- 100 פטנטים.
באחת התערוכות הנרי הבחין בצעצועים מיוחדים שיוצרו ביפן, צעצועים המשנים את צורתם מכלי רכב לרובוטים ה Transformers. בשנת 1983 טס הנרי ליפן, לחברת הצעצועים Takara כדי לרכוש את הזכויות להפצתם של ה- Transformers. הנרי פנה ליצרנית הצעצועים חברת Hasbro האמריקאית ושכנע אותה ליצר עבורו את ה- Transformers שהינם צעצועים אטרקטיביים מאז ועד היום.
הנרי שהיה שחקן פוקר מצטיין הבין שהמשחק משעמם את הצופים בבית שכן אין ביכולתם לדעת באילו קלפים מחזיקים השחקנים. הנרי המציא פטנט נוסף, אשר שינה את פני משחקי הפוקר בעולם, ויצר "חלונות" בשולחן הפוקר כך שמצלמה יכולה לצלם מתחת לשולחן את הקלפים ולהעביר לצופים בטלוויזיה תמונת מצב של הקלפים המצויים בידי השחקנים. המצאה זו, עשתה מהפך בהתעניינות של צופי הטלוויזיה במשחקי הפוקר ומאז ועד היום משחקי פוקר משודרים, זוכים לחשיפה גדולה וקהל הצופים בהם גדל. הנרי אף הפך למפיק של תחרויות פוקר בטלוויזיה.
הנרי וסוזי אורנשטיין, היו פעילים בפעילות צדקה בארה"ב ובישראל. בתחילת פעילותם סייעו לקשישים נזקקים בארה"ב ותרמו להקמת בנין בן 11 קומות במנהטן למען משפחות נזקקות הנושא את השם "לייב וגולדה אורנשטיין" לזכר הוריו של הנרי.
בקווינס שבניו יורק, ארה"ב, הקימו בית תמחוי הנראה כמסעדה.
הנרי תרם להקמת שתי אנדרטאות לזכר קהילת יהודי הרוביישוב: אנדרטה בבית הקברות נחלת יצחק שבישראל ובשטח בית הקברות היהודי בעיירה הרוביישוב, בה נטבחו רבים מתושבי העיר לרבות הוריו. האנדרטאות תוכננו על ידי אברהם זילברשטיין, חברו הקרוב של הנרי שנולד אף הוא בהרוביישוב ואיבד את רוב משפחתו בשואה.
הנרי וסוזי אורנשטיין הקימו בקריית אונו בישראל את בית אורנשטיין, לזכר הוריו של הנרי, לייב וגולדה אורנשטיין, המשמש בית דיור מוגן לניצולי שואה.
בשנת 2015, תרמו הנרי וסוזי אורנשטיין כספים לשיפוץ בית חולים שיקומי, בית לוינשטיין, המתמחה בשיקום נפגעי תאונות ומלחמה.
בשנת 1917 הנרי וסוזי אורנשטיין, בקשו מחבריהם הישראליים, שרה ואברהם זילברשטין, להוביל פרויקט שיספק אוכל לנזקקים. ביתם, יונית רביב-זילברשטין, הקימה את העמותה הנושאת את השם "פרוייקט אורנשטיין" התומכת בניצולי שואה ובנוער בסיכון.
