ב-1807 נכללה הרוביישוב
דוכסות ורשה היתה מדינה פולנית שייסד נפוליאון בונפרטה בשנת 1807 על אדמות פולין שנלקחו ממלכת פרוסיה. בעקבות כישלון הפלישה לרוסיה ומפלת נפוליאון נכבשה הדוכסות בשנת 1813 ונמסרה לרוסיה. ורשה היתה לבירת פולין הקונגרסאית – מדינה עצמאית למחצה שהיתה נתונה לשלטון הצאר הרוסי.בדוכסות ורשה
, ומ-1815 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה בתחומי מלכות פולין הקונגרסאית.
במאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה ה-20 התפתחו במהירות המסחר והתעשיה בעיר ונרשם גידול מרשים באוכלוסייתה. ב-1800 רכש האציל הפולני סטניסלב סטאשיק קרקעות בעיר וב-1816 הקים בה את האגודה החקלאית שהיתה הקואופרטיב הראשון באירופה. הרוביישוב הפכה למרכז מסחרי משגשג ואחד ממרכזי המזון והחקלאות באזור. עד המחצית הראשונה של המאה ה-19 היא היתה המרכז השני בגודלו (אחרי העיר לובלין) במחוז לובלין.
בעיר היו מפעלים לייצור משקאות, דבש, שמן וחומץ כמו גם טחנות שפעלו על קיטור ועל מים. היה בית דואר וטלגרף, ארבעה בתי ספר, מתוכם בית ספר יהודי בשם "התקווה". בעיירה היו שתי כנסיות קתוליות בסגנון גותי, וכנסיה רוסית אורתודוקסית עם מספר מגדלים עם כיפת בצל, שלידה היתה גימנסיה (בית ספר תיכון).
בהרוביישוב היה בית כנסת מרשים ורחב ידיים – בניין לבנים בן שתי קומות עם חלונות מקושתים גדולים. מולו ניצבה שורה של "שטיבלאך", מבני עץ קטנים בני חדר אחד, אשר בהם התפללו ולמדו חסידים המשתייכים לחצרות שונות, ביניהן חסידי רדישיץ, בלז וקוצק. בראש כל אחת מן החצרות עמד אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו) שניהל את החצר וקבע את מנהגיה ואורחות חייה.
הותקנה בעיר מערכת ניקוז והתפתחה בה תעשיית טקסטיל. בכיכר השוק היו חנויות בד שנוהלו בעיקר על ידי יהודים. האוכלוסייה הנוצרית עסקה בעיקר בחקלאות, אם כי היו מספר חנויות ובתי מלאכה בבעלות נוצרים ובניהולם.
לקראת סוף המאה ה-19 היו בעיר שני שווקים – הישן והחדש – שלושה בתי חולים, בתוכם בית חולים יהודי אחד שהוקם ב-1884. ליד בית-החולים נפתח בית-מרקחת. בסוף המאה ה-19 התגוררו בעיר 9,813 תושבים, מתוכם 5,341 יהודים (54.4 אחוז).
בתחילת המאה ה-20 נפתחו בעיירה גם שני בתי קולנוע.
בקצה מרכז העיירה, שהיה מוגבה משאר חלקיה שכן בית משפחת זילברשטיין וממנו נשקף מראה מרשים של המישורים אשר הסתיימו בשדות מוגבהים מעט. בקרבת הבית ניבנו שורות של מדרגות עץ שהובילו למטה, אל החלק הנמוך לאורך הנהר. שם ניצבה שורה של בתי עץ קטנים, בהם חיו העניים בסכנה מתמדת של הצפות באביב. חלק זה כונה "וואנס", וגרו בו בעלי מלאכה שונים: עושי חבלים, דייגים, נגרים, בעלי-עגלות, סבלים וכו'. כל מי שחי ב"וואנס" נחשב לאדם ממעמד נמוך.
לב העיירה נוצר על ידי רחבת השוק הגדולה, מוקפת מארבע רוחותיה בבתי לבנים. הבית הגבוה ביותר, בניין בן שלוש קומות, היה שייך למשפחת אורנשטיין העשירה והמפורסמת. היו משפחות אמידות נוספות, ביניהן: שטיך, רגל וברנד. שמותיהן הביעו סטאטוס ועושר.